בספר הזה יש אחת שמדברת השפה הגרמנית של השפלה שזה כאילו לא השפה היפה של הספרים. זה השפה של האנשים איך שהם מדברים על אמת. אני מאד אהבתי את זה וגם איך שתירגמו את זה אתה יכול לשמוע את זה באוזניים שלך מתי שאתה קורא. אני הייתי אומר לאנשים שלא בכבוד שלהם שיקראו שפה לא הכי גבוהה שעדיף בשבילם אולי שלא יקראו את זה אבל אלה אנשים שגם ככה אולי לא בכבוד שלהם לקרוא איך שאני כותב אז לא משנה מה אני יגיד.
אני חושב הסופר שם את השפה הזאת בשביל להגיד שמה שהוא כותב זה מהבטן יעני זה ההרגשה שלו וזה יעני הכי מהאמת שלו.
הסופר הזה היה גרמני יהודי וכתב את הסיפור הזה מלפני השואה יעני ב-1931. אני הרבה חשבתי איך ספר שאם היית קורא אותו בזמן שכתבו אותו היית מסתכל עליו בעין אחת אבל מתי שאתה קורא את זה אחרי שקרו ככה וככה דברים פתאם אתה מסתכל עליו בעין שניה. הסיפור הזה לא בעיה לחשוב עליו איך שזה קשור לגרמניה ומה שהלך שם. זה כמו סאטירה על שני אנשים מגרמניה שהולכים בחופש לשבדיה למקום הכי משעמם שאין בו שום דבר אבל יש שמה לידם בית ילדות יתומות שהמנהלת שמה זאת אחת כמו הכי רשעיות מהאגדות. אחד יכול בקלות לעבור על יד זה להגיד זה לא מעניין אותו שהוא בחופש ומה זה העסק שלו שגם אפילו זה לא המדינה שלו. זה שאלה מה אתה היית עושה ואני חושב פה הוא כותב סיפור קצר שגם יש בו מתח וגם מביא לך את המחשבות האלה.


















