ביקורת ספרותית על סיגליות מרס מאת פיליפ ב.קר
ספר טוב

---

הספר "סיגליות מארס" מאת והסופר והעיתונאי הבריטי פיליפ קר (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן, 2008) הוא הראשון בסדרת ספריו אודות הבלש הפרטי הקשוח ברנהרד "ברני" גונתר. אף שקר ביקש לכתוב ספרי בלש בנוסח אלו שכתבו ריימונד צ'אנדלר (שגיבורו הוא פיליפ מרלו) ודשיאל האמט (שגיבורו הוא סם ספייד) הרי שייחודו של הגיבור שיצר נובע מזירת הפעולה שלו, כמו גם התקופה. בעוד שהבלשים האמריקנים פעלו בלוס אנג'לס (מרלו) וסאן־פרנסיסקו (ספייד), מיקם קר את גונתר ברחובות ברלין של שנות השלושים, בעת ששלט בה המשטר הנאצי. שם הספר לקוח מהביטוי "סיגליות מארס", שיוחס לכל אלו שהצטרפו למפלגה הנאצית רק לאחר שעלתה לשלטון, והתנהגו כאילו היו שם תמיד, גם בימים שהיתה זו תנועה זנוחה וזניחה.

"ברני" גונתר חבש את כובעו באופן שונה מרוב האנשים, כך שיסתיר את פניו."סגנון זה מקורו בקריפו, משטרת הפלילים של ברלין, שם רכשתי את המנהג הזה" (עמוד 10). כמקובל בז'אנר גונתר הוא בלש משטרה לשעבר, ולפני כן לחם בשורות חיל הרגלים של צבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הספר נפתח בחתונת מזכירתו. שם העיר לו בעלה הטרי, יוהנס, כי אשתו סיפרה לו "שהיית בחזית הטורקית" (עמוד 14), ואף אמרה "שקיבלת את צלב הברזל" (עמוד 14). גונתר, צנוע וממעט בפרטים כדרכו, השיב כי עד כמה שזכור לו "אם חייל היה הגון – הגון יחסית – ושירת בחזית, לקראת סוף המלחמה זה הספיק לו לזכות בדרגה שנייה. תבין, רוב עיטורי הדרגה הראשונה הוענקו לאנשים שנמצאים בבית הקברות. אני קיבלתי את צלב הברזל שלי על שהתרחקתי מצרות" (עמוד 14). בהמשך הספר נזכר גונתר במעורפל בפרשה שבעבורה עוטר בצלב הברזל, אי אז בטורקיה. הושמעה "אזעקת התקפה אווירית. מסך אש הורד על חפירות האויב, לחפות על הכוח המסתער. בדיוק כשהגענו לראש גבעה היתה מעלינו התפוצצות שהפילה אותנו מהרגליים" (עמוד 214). במה שקרה בהמשך נמנע גונתר מלשתף את הקוראים.

עם שובו מהחתונה המתין לו בסמוך לביתו עורך הדין ד"ר פריץ שם. שם ביקש מגונתר להדליק לו גפרור "והכניס סיגריה אל בין שפתיו."גפרורים הם הדבר היחיד שאני לא מסתדר איתו. איבדתי זרוע עם לודנדורף, בכיבוש מצודת ליאז'. לך יצא לעשות שירות קרבי?" הדיבור שלו היה אנין, אפילו אדיב, רך ואיטי, עם צל קל בלבד של אכזריות. קול מהסוג שהיה עשוי לשרת יפה את בעליו אילו עבד למען הגסטאפו. הדלקתי סיגריות לשנינו והתרווחתי במושב הנוח של המרצדס.
"כן, הייתי בטורקיה." אלוהים אדירים, פתאום אנשים רבים כל כך מגלים עניין בעברי הצבאי, עד שאני תוהה אם לא כדאי שאגיש בקשה לקבלת אות ותיקי המלחמה. הסתכלתי דרך החלון וראיתי שאנו נוסעים בכיוון גרינוואלד, אזור מיוער הנמצא בצדה המערבי של העיר, בקרבת נהר ההאפל.
"היית קצין?" שאל.
"סמל." שמעתי את חיוכו.
"אני הייתי רב־סרן," אמר ושם אותי במקומי חד וחלק" (עמוד 18). מיד לאחר מכן הציע לו שם להתלוות אליו, כי האיש שאותו הוא מיצג, תעשיין עשיר בשם זיקס, זקוק לשירותיו.

גונתר נשאב לפרשת רצח כפול, אלים במיוחד, שתוליך אותו אל העולם התחתון של ברלין, אל מרתפי הגסטאפו ואל מסדרונות הכוח של המפלגה הנאצית. כך למשל, בשיחה עם ראש ממשלתו של היטלר, הרמן גרינג, שאל האחרון את גונתר "תגיד לי, קראת פעם משהו מסיפורי הבלשים של דשיאל האמט? הוא אמריקאי אבל אני חושב שהוא נפלא" (עמוד 147). מה אומרים? לא אומרים. בניגוד לגרמנים רבים גונתר אינו נאצי. הוא סולד מהאמונות שלהם, מהאידאולוגיה הנאצית ומן האופי הכוחני שבו הם פועלים. כך למשל בעת האולימפיאדה של 1936, שהתרחשה במקביל לעלילת הספר, צפה גונתר באצן האמריקאי ג'סי אוונס מתחרה. "כשראיתי את הכושי הגבוה, החינני, מגביר מהירות ושם ללעג את התיאוריות המטופשות בדבר העליונות הארית, חשבתי לעצמי שאוונס הוא בראש ובראשונה בן אדם שבני אדם אחרים פשוט מהווים עבורו מבוכה מכאיבה. לרוץ ככה זאת המשמעות של כדור הארץ, ואם היה אי־פעם גזע עליון, הוא אינו יכול למנוע חברות ממישהו כמו ג'סי אוונס" (עמוד 209). מנגד, הוא אדם אחד, ובזמנים כאלה צריך לשרוד.

גונתר הוא קשוח שבקשוחים ועם אקדח. הוא שולף מהיר שפוגע היטב. כך למשל בעודו נכנס לחדר באקדח שלוף, ניסה אחד מיושביו לשלוף כנגדו אקדח. "גם בתנאים הטובים ביותר קשה לפגוע במטרה נעה, במיוחד כשהמטרה יורה בחזרה. הדאגה הראשונה שלי היתה לבלום אותו, ולא היה אכפתי כל כך איך. כמו שהעניינים התגלגלו, בלמתי אותו למוות. יכולתי לקוות שלא אפגע לו בראש, אבל לא היתה לי הזדמנות לבחור" (עמוד 211). גונתר פגע בראשו בכדור הראשון.

הספר של קר הוא ניסיון מעניין לתאר את התקופה מהזווית של בלש פרטי קשוח (סגנון "הארד בוילד"). התוצאה מותחת ומהנה מאוד. מותח ומומלץ! 

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על סיגליות מרס