ביקורת ספרותית על הפשיטה מאת בנג'מין פ. שמר
ספר טוב

---

https://wp.me/p4kTCp-6hw

בספרו "הפשיטה" (הוצאת מערכות, 1977) תיאר העיתונאי האמריקני בנג'מין פ. שמר את מבצע "עמוד תווך", הפשיטה הדרמטית לחילוץ כשישים שבויי מלחמה אמריקנים ממחנה סון־טאי שבקרבת האנוי, בירת צפון וייטנאם. במאי 1970 אותר מחנה השבויים והוחלט לחלצם.

על הכוח הפושט פיקד קולונל ארתור "הפר" סימונס, מפקד נועז וייחודי. במלחמת העולם השנייה התגייס סימונס לצבא היבשה האמריקני ועם "הקמת גדוד הסיור המיוחד השישי" (עמוד 75), התנדב לשרת בו כקצין. גדוד הסיור השישי (ריינג׳רס), עליו פיקד הלוטננט־קולונל הנרי מיוסי, היה גדוד קומנדו שהתמחה בסיור, פשיטה ונחיתה מן הים.

"סימונס פיקד על פלוגה ב' של הגדוד בעת הפלישה לפיליפינים" (עמוד 75), והוטל עליו ל"הרים באוויר" תחנת מכ"מ שבראש מצוק באי במפרץ לייטה. סימונס הוביל חמישה־עשר מאנשיו בטיפוס קשה וחרישי במעלה הצוק. בעת שנערכו להתקפה, הופיע לפתע זקיף יפאני רדום. "סימונס ירה בו, ואז יצא בראש אנשיו לפוצץ את תחנת המכ"מ" (עמוד 75). בהמשך המלחמה, ב־1945, השתתף סימונס בפשיטה המוצלחת שביצע כוח מהגדוד בפיקוד מיוסי, לשחרור 500 שבויי מלחמה ממחנה השבויים בקאבאנטואן.

לאחר מכן עבר סימונס לכוחות המיוחדים של הצבא, "הכומתות הירוקות", ולחם במלחמת ווייטנאם. אחד מפקודיו סיפר שהיה "הולך אחרי סימונס הפר לגהינום ובחזרה, רק כדי שיהיה לי העונג להמצא בחברתו בדרך" (עמוד 76).

סימונס גיבש נבחרת שמנתה כחמישים מלוחמי ה"כומתות הירוקות" ששירתו תחתיו. הכוח התאמן למלחמה כארבעה חודשים ובליל ה־21 בנובמבר בוצעה הפשיטה.

מטוסי קרב של חיל האוויר ביצעו הסחה, והפציצו יעדים ממזרח ומדרום למחנה, ואילו הכוח הפושט נחת בקרבת המתחם, כאשר אחד המסוקים, ובו כוח החוד שבפיקוד סרן דיק מדואוז, ביצע נחיתת סער (למעשה התרסק בכוונה) בלב המחנה כדי להבטיח את ההגעה המהירה לשבויים.

מדואוז פרץ מהמסוק וקרא בקול מהמגפון שבידו:

"אנחנו אמריקנים, לא להרים את הראשים. אנחנו אמריקנים. זהו חילוץ. באנו להוציא אתכם. לא להרים את הראשים. לשכב על הרצפה. נהיה בתוך התאים בעוד רגע" (עמוד 176).

אך איש מהשבויים לא ענה. מקורות המים של המחנה הזדהמו והפכו לא ראויים לשתייה, וצבא צפון וייטנאם העביר את השבויים למחנה בחודש יולי, ארבעה חודשים קודם לכן.

טייס המסוק ובו הכוח שבפיקוד סימונס, שגה ונחת סמוך ליעד, בלב בית־הספר התיכון המקומי, שבו שהה כוח מצבא צפון וייטנאם. אבל סימונס בטח בשני מפקדי המשנה שלו, "דיק מדואוז, והאחר – באד סיידנור. משום כך בחר בהם. סימונס היה סמוך ובטוח שיבצעו את הפשיטה כהלכה. בראש דאגותיו עמדה השאלה כיצד יגיע לאתר הנכון לפני שיגמר הענין" (עמוד 178).

במהלך הפשיטה הרגו סימונס וחייליו כשישים חיילים מצבא צפון וייטנאם ופצעו עוד כמאה. זולת פצוע קל אחד, איש מלוחמי הכוח הפושט לא נפגע. משהתברר שאין שבויים במתחם, פונו לוחמי "הכומתות הירוקות" במסוקים לשטח שבשליטת הצבא האמריקני.

המבצע נכשל בעיקר משום שהאמריקנים לא פעלו במהירות ולמעשה פספסו את "חלון ההזדמנות" לפשוט על המחנה כשהשבויים עוד כלואים בו. אבל הוא המחיש את מחויבות ארצות־הברית לחייליה שבשבי, והניע את הממשל הצפון וייטנאמי לשאת ולתת על שחרורם.

בהקדמה למהדורה העברית של הספר כתב הרמטכ"ל דאז, מרדכי גור:

"הקורא הישראלי לא יוכל להימנע מלהשוות את "הפשיטה" ל"מבצע יונתן" של צה"ל לשחרור חטופי אנטבה – ועיקר הנאתו מהספר תהיה בהסקת מסקנות אנושיות ומקצועיות" (עמוד 9).

אכן, היכולת של צה"ל להיחלץ מהר לפעולה באנטבה, מבלי שדבר ההכנות ידלוף, ולבצעה במהירות ובשלמות, מרשימה גם בזכות העובדה שצבאות מקצועיים כמו הצבא האמריקני נכשלו בהתמודדות עם אתגר דומה.


(הביקורת היא חלק ממאמר שפורסם במקור באתר "זמן ישראל", 9 באפריל 2021)

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הפשיטה