ביקורת ספרותית על עידן התמימות מאת אדית וורטון

---

"היא כמובן שרה בשפה אחרת, מאחר שהחוק הבלתי ניתן לערעור או לשינוי של עולם המוזיקה דרש שהטקסט הגרמני של אופרות צרפתיות המושרות בידי אמנים שוודים יתורגם לאיטלקית כדי שתתאפשר הבנה טובה יותר מצד דוברי אנגלית. זה נראה כה טבעי לניולנד ארצ'ר כמו כל המוסכמות האחרות סביבן סבבו חייו. כמו החובה להשתמש בשתי מברשות מצופות כסף עם חתימת שמו בכחול אמייל כדי לפסק את שיער ראשו, וכמו לא להופיע לעולם בחברה ללא פרח (גרדיניה מושלמת) על דש הבגד".

===
אלה שנות השבעים של המאה התשע עשרה. ניולנד ארצ'ר הוא צעיר ניו-יורקי, בן למשפחה עשירה ומבוססת בעיר, מאורס באירוסים רשמיים וארוכים למאי ווינלנד שהיא בת למשפחה עשירה ומבוססת אחרת בעיר. יש לו השכלה טובה, משרה טובה, טעם מעודן בתרבות ואומנות, וחיים צפויים ומסודרים בחברה בעלת קודי התנהגות ברורים ביותר. אל העולם היציב הזה נכנסת אלן, בת דודה של אשתו, שחזרה לעיר לאחר שנמלטה מבעלה האציל הפולני הברוטלי, והיא מתעקשת לבלגן את הכללים ומערערת באופן השערורייתי של ההתנהגות שלה את העולם המסודר של החברה הגבוהה בניו יורק. אלן גרה במקום הלא נכון, מתלבשת בדרך הלא נכונה, נראית עם הגברים הלא נכונים בשדרה החמישית בצהרי היום, וניולנד מוצא את עצמו מתאהב בה יותר ויותר. הפתרון שנראה לקורא המודרני הגיוני וסביר - אלן תקבל גט ותפסיק להיות מאדאם אולנסקה, ניולנד ישחרר את מאי מהתחייבות האירוסין שלהם, וכך יוכלו השניים לממש את האהבה שלהם, הפתרון הזה הוא שערוריה שלא תעלה על הדעת בזמן במקום ובחברה המדוברת. וזה בעצם הסיפור כולו.

הכללתי את הספר ברשימת "צריך לקרוא מתישהו", ואין לי מושג מתי עשיתי את זה ולמה. אולי קראתי את הסקירה של יעל הר והיה לי מעניין, אולי מסיבה אחרת. בכל מקרה לא זכרתי שהייתי מעוניינת לקרוא אותו, ולא חיפשתי אותו במיוחד. הספר הגיע הנה הביתה כחלק מחפירות הספריה היישובית הקטנה שלנו שכבר מתחילה למצות את מלאי הספרים שלא הצלחנו לקרוא.

===
"אה, ג'יין מרי היא אחת משלנו," אמרה גברת ארצ'ר באנחה, כאילו לא היה זה כה מעורר קנאה להיות בגיל שבו נשים מתחילות להציג לראווה את שמלותיהם הפריזאיות, מיד כאשר הן יוצאות מבית האופנה, במקום להניח להן להתבשל תחת מנעול ובריח כמנהג בנות גילה של גברת ארצ'ר.
"כן, היא אחת מהמעטות. בנעורי," המשיכה גברת ג'קסון, "זה נחשב וולגרי להתלבש לפי צו האופנה האחרונה ואמי סילרטון תמיד אמרה לי שבבוסטון הכלל הוא לשים בצד את השמלות מפרס לשנתיים. גברת בקסטר פנילו הזקנה, שעשתה הכל בצורה נפלאה, נהגה לייבא שתים עשרה שמלות לשנה, שתיים מקטיפה, שתיים מסאטין, שתיים ממשי, ושאר השש מפופלין וצמר הקשמיר היפה ביותר. זו היתה הזמנה קבועה, וכאשר נעשתה חולה
שנתיים לפני שנפטרה, מצאו ארבעים ושמונה שמלות שמעולם לא הוצאו מנייר העטיפה שלהן. וכשהסתיים האבל יכלו הנערות ללבוש את השמלות בקונצרטים מבלי שנראו כמקדימות את האופנה"
===

הספר הזה הוא סוג של ג'ין אוסטן אמריקאי. המון המון המון תיאורי שמלות וריהוט וביקורים אצל אחרים על מנת להציג לראווה את השמלות ואת הריהוט. המון דיבורים סחור סחור המציגים מערכות יחסים. ניולנד אולי קרוי "ארץ חדשה" אך החברה שבה הוא פועל מתפקדת כמו המולדת הישנה בריטניה, כמעט בכל מובן אפשרי. ניולנד הוא דמות עגולה, מודעת לעצמה בצורה קצת מפתיעה, ומתפתחת. שאר הדמויות נותרות פלקטיות להכעיס, ואולי זאת הכוונה. הקורא בן המאה העשרים ואחת עלול לחוש כי קצב ההתרחשויות איטי במקצת, כמו הצורך לחכות שנתיים מרכישת השמלה ועד לבישתה בציבור, התקשורת המחייבת העברת מכתבים מאדם לאדם, הנסיעה בין מקומות בקצב שסוסים מאפשרים וכדומה. בנוסף, ריבוי הדמויות והשמות, וכמובן קשרי המשפחה והחברה הענפים ביניהם, מקשה על הקריאה, לפחות בהתחלה. לוקח זמן להבין מי נגד מי ולמה, עד שקולטים שבאופן כללי כולם נגד כולם על פי האינטרס הנקודתי והצרכים המשתנים. עם זאת, בעניינים העיקריים - חיים בחברה המחשיבה את הנראות החיצונית, נותנת דגש על כסף ועל השגת רכוש, דנה ארוכות במי מוזמן ומי לא, ובעלת מוסר כפול הפועל שונה אצל גברים ואצל נשים - יתגלה כי מאה וחמישים השנים שחלפו אולי שינו את הפרטים, אך לא את העקרונות.

===
ד"ר אשמור, כומר הקהילה החדש של סט. מתיו נבחר מכיוון שהיה 'מאוד מתקדם'. דרשותיו נחשבו אמיצות במחשבה ובחידושי הלשון. כאשר תקף בחריפות את החברה האופנתית הוא דיבר תמיד על 'המגמות' שלה, ועבור גברת ארצ'ר היה זה מפחיד, ועם זאת מרתק, לחוש עצמה כחלק מקהילה בעלת מגמות"
===

ובכן, השלמתי את החוב הזה לרשימת הקריאה המעורפלת שקיימת אצלי. נהניתי מהקריאה, אבל היא דרשה מאמץ והלך רוח מתאים. בשורה התחתונה הסקירה הזאת היא לא המלצה ולא דיס המלצה. אפשר לקרוא. אפשר גם לדגום - לפתוח בעמוד אקראי ולקרוא פסקה מכאן ומשם, זה גם עובד.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על עידן התמימות