ביקורת ספרותית על הם צנחו בלילה מאת סמואל מרשל
ספר טוב

---

בספר "הם צנחו בלילה" מאת בריגדיר גנרל סמואל ליימן אטווד מרשל (הוצאת מערכות, 1966), ניתח המחבר, ששימש במלחמת העולם השנייה כהיסטוריון הקרבי הראשי של צבא היבשה, את לחימת שתי הדיביזיות המוטסות האמריקניות, 82 ו־101, במהלך הפלישה בנורמנדי. "היה עליהן לצנוח בשטח מישורי המלא גדרות חיות, מזרחית לחוף "יוטה", חמש שעות לפני המועד בו תגענה הנחתו לחוף. משימותיהן היו להשתלט על מובאיו ומוצאיו של חוף "יוטה" וללכוד או להשמיד את הגשרים והמעברות שעל נהר הדוב והמארדארא. בעשותן כך התכונו להקטין את הסיכון הרב שנטלו על עצמם הכוחות המונחתים מן הים באגף הימני של בעלות הברית אשר עתידים היו להיות מופרדים לפרק זמן ממושך מן הגוף הפולש העיקרי" (עמוד 10).

משימת כיבושה של העיירה סנט מאר אגליז הוטלה על לויטננט־קולונל אדוארד ס. קראוס, מפקד גדוד ברגימנט הצנחנים ה־505 שבדיביזיה המוטסת ה־82. "קראוס יצא לצניחת־הלילה כשהוא עונד קמיע של מזל – זוג ארנבות מפורזלות בפרסות של סוס. המלאך השומר אותו מכל רע צנח, איפוא, עמו והנחהו בשלום בדרכו מטה" (עמוד 26). הוא אסף את גדודו, שצנח ביעדו וכונס במהירות, ועד מהרה הגיע הכוח בפיקודו ליעד. "כיתות ביעור סרקו את הבתים; שום לחימה מבית לבית לא נתחוללה. גם בשעת לפיתת העיר וגם בשעת החדירה אליה ישנו הגרמנים, והם הוסיפו לנחור עד שטולטלו ממיטותיהם. שלושים מהם נכנעו. אחד־עשר נורו למוות, והנותרים – מספרם לא נודע – נסו דרומה, בדמדומי השחר" (עמוד 29).

לאחר שכבשה הדיביזיה המוטסת ה־82 את סנט מאר אגליז דחף מפקדה, הגנרל מאתיו "מאט־הגדול" רידג׳ואי, קדימה. "כשם שהטבע אינו יכול לשאת חלל ריק, כך מתעב רידג׳ואי ישיבה בחיבוק ידיים לנוכח הזדמנות לפעולה התקפית" (עמוד 121). רידג'ואי, אכן היה אחד המפקדים הבכירים ההתקפיים והמוכשרים ביותר שהעמידו האמריקנים במלחמת העולם השנייה, וגם לאחר מכן.

פרשה מרתקת אחרת שתוארה בספר היא הקרב על מתחם "WXYZ" שבו לחם כוח מרגימנט הצנחנים ה־502 שבדיביזיה המוטסת ה־101. המשימה "לשזור את ראש האויר אל ראש החוף – נפלה בחלקו של הגדוד ה־2 לרגימנט הצנחנים ה־502, בפיקודו של הלויטננט־קולונל בן ה־28, פאטריק ג'. קאסידי" (עמוד 196). כחלק ממשימתו נדרש קאסידי לכבוש ולטהר מכוחות אויב מתחם שבו היו ערוכים כוחות צבא גרמנים, תותחנים בעיקר. הוא הטיל את המשימה על סמל בשם האריסון סאמארס. "לא כל אדם הוא האריסון סאמארס; אילו כך היה, לא היתה האומה האמריקאית צריכה להרבות דאגות בדבר בטחונה. במשך חייו כיהן כמפקד מכרות במערב וירג'יניה, ואילו כאן, על סף היעד המצוין במפה באותיות "WXYZ" היה סאמארס איש־צבא צנום ונעים הליכות, מעין נער שעשועים במדים – ורחוק מלהיראות כטיפוס של לוחם נוקשה. בשגרו אותו למשימה, לא העלה כלל קאסידי על דעתו, כי זה עתה מסר פקודותיו לאלבין יורק שני" (עמוד 204).

מאחר ולא הכיר את האנשים שאותם הוביל לתקיפת המתחם, שכן הם התקבצו יחדו מן הגורן ומן היקב לאחר הצניחה, "החליט סאמארס שמוטב לו להתחיל את ההסתערות לבדו, מאשר לפקוד על האנשים להסתער: או שיצטרפו אליו משום שהוא משמש להם דוגמה טובה, או שיימנעו משום ש"אין להם דם" ואם כך, כבר מאוחר מכדי לעשות דבר" (עמוד 214). לכן תקף לבדו את המבנה הראשון בו התבצרו הגרמנים. "משפרץ סאמארס לתוכם, יורה ב"טומיגן" שלו, נהרגו ארבעה גרמנים" (עמוד 215). בהמשך תקפו סאמארס וחייל נוסף מבנה אחר, "הסתערו עליו ופרצו בבעיטה את דלתו. היה זה חדר האוכל של חיל־המוצב. לא ייאמן הדבר כי יסופר, אך 15 תותחנים גרמניים נמצאו סועדים אצל השולחנות, ודומה שכלל לא שתו לבם ללחימה. משהחלו לקום ממושביהם, הרג סאמארס את כולם, שכן לא היתה לו ברירה" (עמוד 217). לאחר הקרב הצית לעצמו סאמארס סיגריה. כשנשאל להרגשתו השיב: "לא הכי טוב. זה היה מטורף. אני בטוח שלעולם לא אעשה כזאת" (עמוד 219). סאמארס קיבל קצונה במינוי שדה ועוטר בצלב השירות המצוין על גבורתו.

פרשה אחרת נגעה ללחימת הגדוד ה־2 לרגימנט הצנחנים ה־506, גם הוא מדיביזיה המוטסת ה־101, בפיקודו של הלויטננט־קולונל רוברט סטראיאר פעל סמוך לכפר פוקארביל. הכוח נתקל. "התפתח כאן קרב זחלני, מגדר־חיה לגדר־חיה. הגם שכוח האויב לא היה מרובה, היה עיקש ומשופע בכלי־נשק אוטומטיים. מקץ ארבע שעות של קרב־מקרוב מייגע, בו חיסלו האמריקאים ארבעה קני מקלעים, בשיגור רמנים מתגנבים בתוך התעלות, חש עצמו סטראיאר חופשי למדי להוסיף ולנוע. אבדו לו כתריסר איש, ואילו אנשיו הרגו 25 גרמנים ושבו כמספר הזה" (עמוד 277).

בספר ישנה טעות בהקשר לתיאור הקרב שניהל הגדוד כנגד סוללת תותחים שמוקמה באחוזת ברקור. "הגדוד שנפרס לקרב, העסיק את הסוללה הגרמנית באש מטוח רחוק, בעוד הקפיטן ר. ב. וינטרס, מפלוגה ה' תופס "טרמפ" ל"חוף יוטה", שואל 4 "שרמנים" מדיביזית הרגלים ה־4 ומנחיתם על ראש תותחי האויב. כשמחה השריון את הסוללה מעל פני האדמה, קם הגדוד וצעד הלאה" (עמוד 278). בפועל, הוביל המ"פ וינטרס כוח צנחנים שפשט על סוללת התותחים, הרג כמה מחייליה והשמיד את התותחים. רק אז נע לעבר חוף "יוטה" והחביר כוח שריון שהשלים את המשימה, כפי שתואר בספריו של אמברוז ושל אחרים. וינטרס כעס ולא סלח לו על ההשמטה\ טעות.

מרשל כתב ספר מרתק, שתורגם היטב והיה מהנה מאוד לקריאה, אבל יש בו כפי שתואר לעיל טעויות קלות שפוגמות בו.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על הם צנחו בלילה