"אל תוך חצרו המטופחת להפליא של בית אחוזה מטופח להפליא, השוכן קצת מחוץ לכפר מטופח להפליא ברמות קוטוסוולד המטופחות להפליא, נכנסה מכונית שלא היתה מטופחת כלל, קל-וחומר להפליא."

הספר "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש", או באנגלית The long dark tea-time of the soul הוא בעיני אחד הספרים המופלאים שנכתבו אי פעם. הוא מבעבע כולו רעיונות מדעיים, מטפיזיים, תיאולוגיים, טכנולוגיים, תרבותיים, ועטוף בסיפור מסגרת בלשי מופרך כל כך שסוגר מעגלים הזויים ובלתי צפויים בצורות מפתיעות. ויש בו הומור פרוע למדי. זה ספר עמוס כל כך שקשה לכתוב עליו סקירה מלאה, ואכן לא עשיתי זאת. לרגל שני מאורעות מכוננים אני עושה כאן משהו שונה. המאורע הראשון הוא הסקירה השלושמאות במספר באתר. אני לא יודעת למה מספרים זה דבר חשוב, ומה מייחד מספרים עגולים על פני כל השאר, אבל ככה זה. נכון שגם 299 או 301 הם מספרים יפים, בעיקר כשמסתכלים עליהם בבסיס שאינו עשרוני, נגיד 7, אבל שיהיה. המאורע השני הוא הפרידה מאלברטו הוותיק, שנולד באלף הקודם וליווה אותי על ארבעת גלגליו במשך שלוש וחצי השנים האחרונות. אז הנה. זה לא כל הספר. זה לא עיקר התמצית של מה שיש בספר. אלה הן מספר התייחסויות של אדאמס, במקומות שונים בספר, למכוניות ענתיקות.

נתחיל בתיאור מלא של המכונית שאינה מטופחת, בוודאי לא להפליא:

==
היתה זו סיטרואן דה שבו צהובה ומרופטת, שאחד מבעליה הקודמים היה זהיר מאוד, אבל שאר השלושה ניחנו בנטיות התאבדות פרועות. היא עשתה את דרכה במשעול המוליך אל הבית בארשת מסויגת, כאילו כל מבוקשה בחיים הוא להתהפך למנוחת עולמים באחת התעלות הגובלות באפרים הסמוכים, ושם להישאר זנוחה ושאננה - ובמקום זאת הריהי מתבקשת לגרור את עצמה במעלה משעול החצץ הארוך הזה, ובלי ספק היא עתידה להידרש שוב לגרור את עצמה כל הדרך בחזרה, ובשום פנים לא עמדה לה בינתה לתפוס מה הטעם בכל אלה. היא נעצרה לפני כניסת האבן ההדורה של הבניין המרכזי, ומשם החלה להדרדר אט אט לאחור, עד שמשכה הבולמת בה בבלם היד, מה שהניע את המכונית לפלוט מין "איק" משתנק.
==


הנוהגת במכונית המלבבת היא קייט שכטר, גיבורת הסיפור:

==
היא עמלה בחירוק שיניים להחזיק את מכוניתה על הכביש, כיוון שזו התמודדה עם העיקולים בקושי רב, ועם הקטעים הישרים - בקושי שנפל מה רק במקצת. המכונית הזאת כבר הביאה אותה פעם לבית המשפט, לאחר שאחד מגלגליה הקדמיים יצא למסע עצמאי משלו וכמעט גרם לתאונה. השוטר שהעיד במשפט התייחס לדה-שבו האהובה שלה בתור "המכונית לכאורה", והשם הזה דבק בה מאז ואילך. היא הגתה חיבה מיוחדת למכונית-לכאורה, מטעמים רבים. למשל אילו נפלה מעליה אחת הדלתות, היא היתה יכולה להרכיב אותה בחזרה במו ידיה, ואת את אי אפשר לומר על ב-מ-ו. היא שאלה את עצמה האם היא נראית חיוורת וירודה כפי שהרגישה, אבל הראי שלה התרוצץ לכאן ולכאן תחת המושב הקדמי, ולכן נחסך ממנה המידע הזה.
==
[גם לי היתה "מכונית לכאורה" שכזו. אולי לכן הזדהיתי כל כך עם התיאור.]

קייט מוצאת את עצמה בעמקה של תעלומה. בעקבות התפוצצות מסתורית של שדה התעופה בעת שהיתה בו, קייט גילתה אדם מסתורי, שנעלם מבית החולים בעיצומו של לילה, יחד עם המקבת שלו, והגיע לבית חולים פרטי. ביקור בבית החולים הזה, הניב עוד מפגשים מוזרים, ולכן קייט יצאה מזועזעת קשות.

===
היצור ידע את שמה. מה עליה לעשות בנידון? מה שהיא עשתה בנדון הוא פניה מוטעית. מרוב היסח הדעת היא החמיצה את הפנייה שהיתה צריכה להעלות אותה שוב על הכביש ללונדון, ואז היה עליה להחליט מה עליה לעשות בנדון זה. היא יכולה פשוט להפוך את פניה ולחזור כלעומת שבאה - אבל עבר זמן רב מאז הכניסה קייט את מכוניתה להילוך אחורי, וייאמר בגילוי לב, היא לא ידעה כיצד תקבל זאת המכונית לכאורה.
====

בסופו של דבר קייט מחליטה לעצור, וכך פוגשת את הבלש עצמו. דירק. דירק הגיע לתעלומה מכיוון אחר לגמרי, והסיפור של שניהם מצטלב בנקודה הזאת. שיטות הניווט של דירק, מתואמות לשיטות הבילוש שלו באופן כללי:
==
"... האסטרטגיה המקובלת עלי היא למצוא מכונית - או משהו שדומה יותר מכל למכונית - שנראית כאילו היא יודעת לאן היא נוסעת, ולעקוב אחריה. רק לעיתים רחוקות אני מגיע להיכן שהתכוונתי להגיע, אבל לעיתים קרובות אני מגיע למקום אחר, שהצטרכתי להגיע אליו..."
===

בגלל טיבו המצער של המפגש בין דירק וקייט נזקקה המכונית שלה לתיקון:
==
דבריו נקטעו עם הופעתו הפתאומית של המכונאי מן המוסך בקרבם, ובפיו בשורות על מכוניתה של קייט. "מתוקנת," אמר. "בעצם, לא היה שום דבר לתקן חוץ מהטמבון. זאת אומרת שום דבר חדש. הרעש המשונה שדיברת עליו היה רק המנוע. אבל הוא עובד בסדר גמור. את רק צריכה להעלות סל"דים, לתת קלאץ' ולחכות קצת יותר ממה שאת רגילה לפני שאת משחררת אותו.
==
[אוי, כמה מוכר]

==
היא מצאה את מקום החניה הקרוב ביותר לפתח ביתה, מרחק כשלושים מטר ממנו. היא יצאה מהמכונית והקפידה שלא לנעול אותה. מעולם לא השאירה קייט דבר של ערך במכונית, והיא גילתה שמוטב לה להקל על המבקשים לברר זאת בעצמם, לבל יצטרכו לפרוץ. המכונית נגנבה פעמיים, אבל בשני המקרים נמצאה נטושה במרחק עשרים מטר מן המקום.
===
[אני חושבת שכאן ניצחתי. ביום שישי אחד חזרתי עמוסת שקיות וקניות אל המכונית שלי, ששכנה לבטח ברחוב מרכזי בירושלים. ולא מצאתי את המפתחות. חיפשתי בכל השקיות והתיקים, וכלום. בסוף מרוב ייאוש הסתכלתי בתוך המכונית. ושם הוא היה. תקוע בסוויץ'. איש לא העיף מבט אפילו.]

בלי קשר, הספר מומלץ. אני רק לקחתי לי תירוץ קטן.

לפעמים מציבים את המשפט המוכר של פיטר פן בעולמנו, ושם הדרך לארץ לעולם לא הולכת כך: בפנייה השנייה ימינה, וישר עד הבוקר.
תמיד חשבתי לעצמי, טוב, כדי להגיע לפנייה השנייה, צריך קודם לעבור בפנייה ראשונה. ו, טוב... מה בוחרים בה?



זה הספר הראשון של דאגלס שקראתי. והוא כל כך טוב.
הקטע הוא שהבנתי, לפי שכתוב בתקציר "דירק ג'נטלי חוזר..." שזה כנראה ספר המשך. כי איך דירק יכול לחזור אלא אם הוא היה כבר קודם? ואז גיליתי שעל המדף, ליד המקום שבו היה הספר שאני מחזיקה בידי, יש ספר שבשמו יש "דירק ג'נטלי". וחשבתי לעצמי - אני בטח צריכה לקרוא אותו קודם.
אבל הכריכה שלו הייתה בורדו כזו, ובכריכה של הספר הזה היו שמיים, והיה לו בשם גם את המילה "תה" וגם את המילה "נפש" ואפילו הטייה של "אפלה" משם עצם לשם תואר ואני... הייתה לי הרגשה טובה דווקא לגביו.
אז הלכתי אל הספרנית ואמרתי "אפשר אותו?" וממש ביקשתי רשות, כי זה היה ספר כל כך... מיוחד. והצלול לסיום ההפסקה כבר נשמע לפני לפחות דקה, כי כמו תמיד הייתי מטומטמת וברגע שמצאתי את הספר הלכתי לשולחן לקרוא אותו במקום להשאיל אותו רשמית קודם, ועכשיו אני כבר בעמוד 3 אבל היה צלצול והעט לא כותב לי, ואני ממש צריכה ללכת!
להתראות ספרנית נחמדה, שלום שיעור מדעים!
וכמובן שקראתי בשיעור.
עד שתפסו אותי.
חבל.


אז מה יש לנו כאן? סיפור בלשי. מדע בדיוני. מיתולוגיה. הומור. ומכונת קוקה קולה.
הטענה היחידה שלי נגד הספר הזה - היחידה! - היא שהוא לא סגר את כל העלילות שלו.
אני מתכוונת - קאם און! אני צריכה לנחש מה הייתה העצה של קייט?
אני צריכה לנחש מה תור עשה?
אני צריכה לנחש מי זה האל החדש?
אני צריכה לנחש מה קרה עם דירק אחרי שהוא השתחרר?
אני צריכה לנחש האם... האם...
ברצינות!
אז פתרנו את התעלומה. זה מעולה! למה כולם מתייחסים לזה כמו "נו, בסדר"? למה דירק לא... לא יודעת, עושה עם זה משהו! למה קייט לא... אני לא יודעת. משהו. למה תור לא מגלה לשאר האלים מה אודין עשה? או שהוא גילה? איך אני אמורה לדעת?! ואיך הוא הגיע לנורווגיה?! וכמה אבנים יש בווילס?! ו-ספוילר-איך הגיע אל הנקמה למקרר? כלומר, מישהו מתכוון להסביר את זה בכלל? סוף ספוילר
והאם קייט ודירק עוד יפגשו שוב?
והאם באמת יש קשר בין האיש שיודע מה השחקן הזה הולך להגיד לבין הילדה בכיסא הגלגלים?
ומהו?!
ומה הזוכה בפיס חשבה כשהיא גילתה שבעלה חזר?
ומתי החתלתולה הפכה בחזרה למנורת שולחן?
ואיך הוא הגיע לנורווגיה For god's sake!
כל כך הרבה דברים לא פתורים.


אני מתכוונת, תעזרו לי בזה, חבר'ה.
תור אמר שהוא התייאש באמצע גלקמורן. והוא לא התחיל מחדש, מה אתם חושבים. אז כמה אבנים יש בווילס?
.
.
.
אוח. אדאמס פשוט גאון מדי בשבילי. וגם בשביל קייט, אני מניחה.
מה בסך הכול רציתי? רק לדעת כמה אבנים יש שם! זה הכול.




זה ספר שהיה מקבל ממני 3 כוכבים, כי הוא מבולגן מדי, כי לא מספיק מהפוטנציאל שלו בא לביטוי, כי אני אוהבת כשכל קווי העלילה נסגרים. אבל יש לספר הזה מעלה אחת ובולטת, מלבד שמו האדיר. והיא שדאגלס אדאמס כתב אותו.
וזו המעלה הכי גדולה שיכולה להיות לספר.
כי הוא מעז לכתוב מה שאחרים לא מעיזים. מה שאחרים לא מעלים בכלל על דעתם. כי הוא כותב על מאבק במקרר אימתני, ועל פינגווינים, ומה שהופך פיצות לפיצות, ועל היהירות של רוכבי אופניים, ועל משמעות החיים.
כי הוא... הוא פשוט... הוא כל כך... אדיר.

פעם החלטתי שאני עקרונית לא מעריצה אף אחד.
ואז פגשתי את איינשטיין וזרקתי את העקרונות לפח.
וכשאתה מעריץ אדם אחד, לשכנע את עצמך להעריץ עוד אחד זה כבר יותר קל.
וככה ג'ואי ריכטר התווסף לרשימה, שמנתה שני אנשים.
וכשיש שני אנשים, אתה כבר פשוט סופר את הרגעים עד שתצרף עוד אחד.
אז ברוך הבא לרשימה, דאגלס אדאמס.

נראה לי שאני אשאר עם שלושה. זה מספר נחמד, שלוש. אני אנסה לשמור על הרשימה שלי ככה עד סוף ימי.
האם אצליח?
לא יודעת. נראה.



נ.ב
בפנייה הראשונה ממשיכים ישר. יודעים למה? ככה. פשוט ככה. בלי תשובה מסובכת, בלי פרשנויות, בלי להתפלסף. ממשיכים ישר. ואם טועים - או שחוזרים אחורה ולוקחים דרך אחרת, או שאולי, רק אולי, אתם תגלו שגם אם לא הגעתם לאן שרציתם - הגעתם לאן שהייתם צריכים להגיע.
השיטות ההוליסטיות של דירק הגיעו לליבי. אני אאמץ אותן, וכן את כל דרך מחשבתו. וגם את זו של קייט. ויותר מכל את זו של דאגלס.

אדאמס מדהים את הקורא גם בפנטזיה! הספר המטורף שהיה מונח בכף ידי עד ללפני כמה רגעים מציג את מוחו הקודח של אדאמס גם בצד הפנטסטי של הספרות, וזה פנטסטי. הסיפור מגולל עלילה בעולם שלנו שבה דירק ג'נטלי הבלש הפרטי חוזר ועוקב בעניין אחרי אלי אסגארד החיים בינינו.
אדאמס כותב עם כל הטירוף הנפלא שלו ומחולל פלאים בעולם שלנו יחד עם הדמויות המוכרות לכל מעולמות הפנטזיה הקולנועיים. הדמות הכוחנית והווכחנית של תור מול אביהם של האלים - אודין, וכל מיני אטריביוטים אלוהיים כאלו ואחרים מגיעים לעולם שלנו ועושים בו שמות כמיטב יכולותיהם. העולם שלנו מצליח לספוג הרבה דברים בעין ביקורתית ולא מאמינה והאלים נוכחים לדעת שכוחם לא עומד להם במיוחד מול האדם המודרני הספקני.
למרות שהספר נכתב לפני שנים רבות הוא הופך אקטואלי במיוחד עם כל ספרי, סרטי וסדרות הפנטזיה שצצות להם כפטריות אחרי ממטרו של אל הגשם הזועף. הסיפור מכניס את הקורא כמו לחלום בו הדמויות הללו כאילו באמת יכולות לחיות בינינו ובעייתו של המאמין.
הספר מהנה עד מאוד וגורר אותך לקרוא אותו ללא הרף, גם מכיון שהפרקים קצרים ואתה מסיים אותם בנשימה אחת וגם מכיון שבכל פרק, הפאזלים המורכבים של אדאמס מקבלים יותר מצורתם השלמה והמלאה. והכל מתחבר בסוף למשהו נפלא וקסום.
פשוט תענוג צרוף.
תהנו...

הספר משעשע למדי וכבר בדפים הראשונים אתה מזהה את ההומור האופייני של אדמס. עם זאת בניגוד לסדרה המופלאה לטעמי של ספרי מדריך הטרמפיסט לגלקסיה העלילה נשארת עם הרבה סימני שאלה וקצוות לא פתורים. בקיצור לדעתי הספר רחוק משלמות (למרות שיש הטוענים שאין דבר כזה שלמות). בכל זאת ספר קליל שהעביר לי את הזמן במטוס אבל לא כזה שהייתי טורח לקרוא פעם שנייה

שעת התה הארוכה והאפילה של הנפש הוא ביטוי שדאגלס אדמס השתמש בו בספר "החיים היקום וכל השאר" בבואו לתאר את מצב הרוח האופייני לשבת אחר הצהריים, בסיפור צדדי על דמות שולית בספר (שאגב, קיבלה בתרגום העברי שני שמות שונים בתחילתו ובסופו של הספר).
כל זה לא קשור בכלל לספר הזה... או שכן, כי מבחינת דירק הכל מתחבר להכל במין תיאוריית קוואנטים חובקת יקום וזה מה שכל כך יפה בספר הזה (ובקודמו בסדרת ג'נטלי)- שהוא מלמד אותך לחשוב כמו הדמות הראשית וככה אתה קולט עקרונות חשובים בפילוסופיה ובפיזיקת סוף-הדרך, שהיא הסוג הכי מתקדם של פיזיקה שיש.
הדמויות בספר, כמו תמיד אצל אדאמס, משכנעות ובעלות מניעים, רצונות, מעני לשון חדים (כבר מותר לקרוא לזה טוקבקים או שצריך לחכות עוד כמה שנים?) והרגלים רעים ומשעשעים.
מי שאובססיבי לפתרונות ולסגירות מעגל יקרא את הספר עשרים-שלושים פעמים ובסוף גם יצליח להבין למה מטוס הגיח מתוך ביתו של דירק ומיהו האיש שאיבד את השמים.
אנשים עם פחות סבלנות או חשק או אמון בנרטיב הבריטי יסגרו את הספר בטריקה ויבטיחו לעצמם לא לפתוח עוד אף ספר שכתב המייקל דאגלס הדביל הזה, וככה לא נצטרך לחכות לספרים שלו בספרייה אף פעם.

עוד טרם הגעתי לסופו של הספר, אבל בוער בי הרצון להגיד עליו את דעתי שאחרוג קצת מההגיון הבריא ואכתוב כבר עכשיו את הביקורת.

לדגלאס אדאמס יש דמיון יצירתי ביותר. הוא נותן לעצמו להתפרע למקומות שמרבית האנשים לא יחלמו להגיע אליהם. לכן זה עשוי ליצור שני דברים, לפעמים אפילו במקביל-
מצד אחד עניין מטורף בדברים שהוא כותב ומצד שני תשישות נפש כזו שנגרמת על ידי עומס יתר שכזה. (עוד לא לגמרי פענחתי את העניין הזה, אני עוד צריכה לחשוב על זה קצת..)

בכל אופן, בספרים אחרים שלו הפריון הפרוע בדמיון טיפה התיש אותי באמת. אולי אני צריכה פשוט לקחת את הסופר הזה פעם ב.. ולא לקרוא ספרים שלו ברצף.

בספר הספציפי הזה יש קלילות מסוימת שגרמה לכל הספר להיבלע תוך יומיים. ואפילו הרעיונות המופרעים של הסופר לא הפריעו לזרימה הנהדרת בו.

עכשיו אלך לסיים אותו ולחפש את הספר הראשון שמסתבר שיש לדירק ג'נטלי המקסים בשלומפריותו.

מיותר. הכתיבה של דאגלס פשוט מתבזבזת בספר שלא מצליח להחליט אם הוא פנטזיה, מדע בדיוני או בלשי, מתח ואימה והכל בעצםעיסה לא ברורה.

חבל, אבל חוש ההומור הזה כבר לא מדבר אליי. זה לא הוא, זו אני...

הספר הזה כתוב הפוך, הסיפור מספר את סיפורו של כל דבר ואדם בנפרד והכל מתחבר לכדי שלמות נפלאה ומוזרה
נפלא.