"איכשהו, בדרך מסוימת, האור שלו ידלוק תמיד ואני לעולם לא אהיה אבודה בחושך".
משפט מלא תקווה שנכתב בנסיבות מאד מצערות - משפט המשקף לדעתי את מהותו של הספר, כולו.
את המשפט הזה אומרת קייסי לעצמה, כאשר היא מקבלת עבודת זכוכית מדהימה ומלאת אור, כמתנה מג'ונה אהובה.
רבים הספרים שנכתבו על אהבה, אך לא רבים הם הספרים שנכתבו על אהבה שמתחילה דווקא כשאחד מבני הזוג נמצא בסוף הדרך וכאן ייחודו העיקרי של הספר.
ג'ונה הוא בחור צעיר ואמן זכוכית בחסד עליון, אך לרוע המזל הוא חולה מאד. הקוראים פוגשים אותו מספר חודשים לאחר השתלת לב, ההשתלה הצליחה אך זמן קצר לאחריה הלב החל לעבור תהליך של דחייה כרונית ועל כן בשלב זה נותרו לג'ונה חודשים ספרים לחיות.
את הזמן שנותר לו מעביר ג'ונה כנהג לימוזינה, כשהמטרה הגדולה שלו היא להספיק לסיים מיצב אמנתי גדול שיוצב בתערוכת זכוכית רבת חשיבות. במיצב זה רואה ג'ונה כמורשת שישאיר לאחר מותו. ג'ונה אינו מצפה לדבר מעבר לכך, אך אז במסגרת עבודתו כנהג לימוזינה, הוא פוגש בקייסי.
כשג'ונה פוגש את קייסי, היא נחשבת לכוכבת עולה בעולם המוסיקה, היא גיטריסטית בלהקת רוק מצליחה, אך ההצלחה לא מטשטשת את הכאב בקרבה של קייסי והיא מטביעה את הכאב הזה בצריכת אלכהול מופרזת, לכן כשג'ונה פוגש בה לראשונה, קייסי מעולפת במושב האחורי של הלימוזינה שלו ויום למחרת היא מוצאת את עצמה מתעוררת על הספה בביתו.
מכאן ואילך החיים של שניהם משתנים מהקצה אל הקצה. ג'ונה מטפל בקייסי ועוזר לה להשיב את חייה למסלול וקייסי, על אף שהיא יודעת שחייו של ג'ונה קרובים אל סופם, נכנסת אל הקשר איתו, באמונה ומתוך תקווה שלפניהם עוד אלפי רגעים של אושר.
אהבתי את המסר של הספר - האהבה יכולה לבוא בכל שלב בחיים, גם בסופם, אין סיבה לוותר עליה, יתכן שאהבה היא לא סוג של בחירה אלא צורך בסיסי כמו נשימה?
אולי המחלה של ג'ונה באה להדגיש את העובדה שפעמים רבות אהבה משולה לתרופה? (הרי דבר לא הצליח לרפא את ליבו של גונה, רק אהבתו לקייסי ואהבתה אליו).
מי כאן החולה? - אולי קייסי האבודה ולא ג'ונה?
והשאלה האחרונה שתרחף בראשכם בעת הקריאה - מהי המורשת שישאיר ג'ונה לאחר לכתו? האם זה אכן המייצב שבו הוא השקיע את נשמתו ובעוד חייו אוזלים ממנו הוא מצליח להפיח חיים בזכוכית, או שמדובר במורשת אחרת?
ספר מרגש, עצוב, לעיתים תיאורי המחלה מוחשיים כל כך שהדבר מקשה על הקריאה. יחד עם זאת סיפור האהבה מקסים, שתי הדמויות המרכזיות בספר הן מעוררות השראה.
הערכה התעוררה בי - כלפי שניהם, אך בעיקר כלפי קייסי שעל אף הכאב שהיא ידעה שתחווה לאחר מותו, לא נתנה לעצמה לפספס את האהבה הזו.
קייסי וג'ונה מבלי שהתכוונו לכך מבקשים מהקוראים - "גם אתם אל תתנו לעצמכם לפספס". אני כמובן אצטרף אל הקריאה שלהם ואומר אל תתנו לחששות ולפחדים לגרום לכם לפספס את הדברים החשובים בחיים ובתוכם - אהבה.
ולסיום - ממליצה לכם בחום, לא לפספס את הקריאה של הספר הזה.
