ביקורת ספרותית על מאת
ספר מעולה

---

"אפילו משהושגה הכרעה בקרבות מקיפים כאלו של סטלינגרד, עלמיין, טוניסיה ונורמנדיה – עדיין יכל המפסיד העקשני להמשיך בלחימת הנסיגה שלו במשך שנים. במקרה שלנו – לקינו באשליה אסטרטגית כוללת, שלא הובסנו באופן מכריע על־ידי תמרון נוסח המאה ה־י"ט. במלחמה המודרנית שוב אין תפישה זו תופסת" (עמוד 199).

את הספר "ללא תקוה וללא פחד" מאת גנרל הורמאכט פרידו פון זנגר־אטרלין (הוצאת מערכות, 1973) על שירותו במלחמת־העולם השניה, קראתי בעקבות המלצה שקיבלתי משני קציני צנחנים בכירים במילואים.

ההיסטוריון הצבאי לידל־הארט כתב בהקדמה שבמלחמת־העולם הראשונה פון זנגר "חזה מקרוב במלחמת החפרות המערבית מנקודת ראותו של איש חיל הרגלים, דבר שהקנה לו חוש של ריאליזם טקטי" (עמוד 11). בהמשך עבר לחיל־הפרשים ובמלחמת־העולם השניה פיקד על כוחות שריון.

בביקור שערך בביה"ס לשריון, בטרם מונה למפקד דיביזיה בחזית המזרחית ב־1943, גילה המחבר כי "התקדמותה המנצחת של דיביזיית שריון, שהיתה מוכרת לי היטב, לעבר וורונאז׳ הוצגה לחניכים כמבצע לדוגמה, בעוד שלמעשה לא נתקלה הדיביזיה בשום התנגדות רצינית של האויב (כפי שהתברר לי לאחר מכן). הרגשתי עצמי נבוך לנוכח בטחונם העצמי הבלתי מוצדק של קצינים אלה – שהיה כה שונה מאוירת הספקנות של סביבתי הקודמת" (עמוד 16), כתב. הספקנות הבריאה עדיפה כמובן.

פון זנגר, שפיקד בחזית המזרחית על הדיביזיה המשוריינת ה־17 האמין "שלמיקומו הקדומני שלמפקד הדיביזיה יש גם השפעה פסיכולוגית על הגייסות. הוא יכול לצפות באנשיו ולוודא שפקודותיו מתבצעות במהירות – ולזאת חשיבות מכרעת. הוכח כבר כי הידיעה, שמפקד הדיביזיה עצמו נמצא בסמוך, החישה דברים ברגעים קריטיים" (עמוד 39).

דוגמה לתיאור עוצמת הקרבות שבהם לחמה הדיביזיה שבפיקודו אפשר למצוא בסיפור, זניח לכאורה, על הענקת עיטור בעיצומם של הקרבות. בפברואר 1943, כתב פון זנגר, "התייצב בפני מפקד חטיבת החרמ"ש 63, ואתו שלישו לויטננט לינדנבורג. מאז ימי נסיון הפריצה לעבר סטלינגרד שימש סגן צעיר זה לסירוגין כשליש חטיבתי, כמפקד גדוד וכמפקדה של החטיבה. ענדתי לו עיטור בטכס קצר בחדר קטן ואפל – ללא מילים; אף מילה שלי לא היתה יכולה להיות הולמת" (עמוד 62). לינדנבורג עוטר בצלב האבירים, העיטור הגבוה ביותר שהיה נהוג להעניק בצבא הגרמני דאז.

פון זנגר, כמו קצינים גרמנים אחרים הציג בספרו את הגישה הפיקודית שאפיינה את הצבא הגרמני במלחמות העולם. "השיטה, שנקראה אצלנו "הבהרת פקודת משימה". הבהרה זו היתה צריכה, על־פי שיטתנו, להצטמצם רק להנחיות הכרחיות בקשר למשימה מסוימת, כדי שהמפקד הנוגע בדבר יהיה חופשי, ככל האפשר, בבחירת האמצעים הדרושים, לפי דעתו, לביצועה של המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 162). מנגד, כתב, היטלר, במנהיגותו הרודנית, עיקר וסירס הרבה מתחושת העצמאות של מפקדי צבאו.

כשפיקד על הדיביזיה שלו בקרבות כנגד ראשי־הגשר שהקים הצבא האדום בגדה הדרומית של נהר הדוניץ, כתב, "ניצלתי את ההזדמנות לאמן את המפקדים אימון נוסף על־ידי כך שנתתי לכל אחד מקציני אפשרות לפקד בחזית. לבכירים שבהם נתתי מדי פעם לפקד למשך יום אחד על צוות־קרב חטיבתי, ולצעירים יותר – על גדוד. כדי למנוע את הסיכון בשגיאות, או באבידות בגלל חוסר ניסיון, סידרתי שיפקחו עליהם מפקדים מנוסים. לאחר מכן קיימתי דיונים על מהלך הפעולות, כמו בתמרונים" (עמוד 83). החינוך הזה לעצמאות מפקדים, הוא ערך שמוטב שגם צה"ל יאמץ.

לאחר מכן מנה אותו היטלר לסייע בהגנת סיציליה. השליט הגרמני, כתב, לא עשה עליו "כל רושם. גם אין כל פלא בדבר, כי שנאתיו על כל התלאות שהביא על ארצי" (עמוד 87). תחילה לחם כנגד "הארמיה האמריקנית של פטון" (עמוד 105), ובהמשך, כמפקד קורפוס באיטליה, כנגד הארמיה של מארק קלארק בקרבות מונטה קאסינו.

לתפיסת פון זנגר, מפקדי הצבא הגרמני למרות כישרונם הטקטי בשדה הקרב "לא השכילו לתפוס את ההתפתחויות, שחלו באופן ניהולה של המלחמה, את ההתפתחות מלוחמת־יבשה טהורה אל מבצעים משולבים של יבשה, ים ואויר, שרק הם יכלו להיות מכריעים" (עמוד 116). לקח זה נשאר נכון.

סוגיה נוספת, שאופיינית לקצינים גרמנים בכירים, היא הגישה האפולוגטית כלפי האנטישמיות בפרט ועצם המלחמה בכלל. כשזה נגע להשמדת העם היהודי, כתב, חשו הוא וחבריו בושה עמוקה. "לי במיוחד, נראתה האנטישמיות, שהופגנה על־ידי חלק גדול של האוכלוסיה, ושהתדרדרה למעשי־רצח, כשערוריה. נזכרתי בדבריו של ידיד יהודי ותיק שאמר כי "להרגיש בושה ממעשיהם של בני עמך, כשיש סיבה לכך, היא דרגה גבוהה יותר של פטריוטיות". כאן היו כל הסיבות להרגשת בושה – ההסתה נגד מיעוט גזעי כביכול, ההאשמות המסולפות והבלתי־מבוססות, סיאובה של מערכת מוסרית שהכל היו זכאים לצפות להגנתה. לא היתה כל חמלה לנשים ולילדים, וקו אופי סוטה זה אף שובח כ"עוצמה" על־ידי אלה, שערכיהם המוסריים התעוותו לחלוטין. כיצד יכלו אלה, שהניחו ידיהם האלימות על אנשים חסרי־מגן, לטעון שהם מייצגיו של אופי לאומי לוחם וחיילי?" (עמוד 142)

כנכד לניצול שואה הייתי שמח להאמין לפון זנגר, אך נראה כי כמו רבים אחרים (ארווין רומל כדוגמה בולטת) הוא תמך במשטר הנאצי בראשיתו, ובניצחונותיו הראשונים, ששיקמו את הכלכלה הגרמנית ואת הגאווה הלאומית. משהחלה גרמניה להפסיד, תחילה במדבר המערבי ובחזית המזרחית, ובהמשך בחזית המערבית, שינה את טעמו.

ספרו המרתק של פון זנגר, קבע לידל־הארט, הוא מהמעניינים ומאירי העיניים שבספרי מלחמת־העולם השניה. איש, כתב ההיסטוריון הבריטי, "לא שרטט תמונה מאלפת יותר של תנאי־הקרב והבעיות הטקטיות של אותה מלחמה" (עמוד 11). לידל־הארט צדק, ואף שיש לקרוא בספר מבלי "לקנות" את החרטה המאוחרת של המחבר, הרי שלקחיו תקפים גם כיום.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על