עבר מעל לחודש מאז שסיימתי לקרוא את הספר הזה, אבל עדיין קשה לי להגיד חד משמעית שאני ממליצה עליו, אבל אולי יותר קשה יהיה לי להגיד שאני לא ממליצה עליו. אז כן, אני ממליצה עליו, תוך סיוג בהעדפות אישיות.
בתיאור הספר באתר מצוין מיד בהתחלה שמדובר ב"רומן בלשי", ואני מאוד אוהבת כאלה וכמובן אם הם עשויים היטב על אחת כמה וכמה.
אבל הספר הזה לא נענה לאף מבנה מוכר של רומן בלשי שאני מכירה. וככל שהמשכתי לקרוא סבבו בראשי דימויים ממאמרה של הלן סיקסו שעוסק ב"כתיבה נשית", והביטוי הזה צעק בראשי לכל אורך קריאת הספר, כי הוא היה ביטוי מדויק של מה שהרגשתי שעשויה להיות כתיבה נשית מובהקת: חמה, מהורהרת, אישית, פנימית, מדוקדקת, רוקדת, עשויה מאלפי מחשבות מסתרגות ומעמיקות חקר עד עצם העניין עצמו, לב הדבר, משמעותו, הגיונו והגיונה. למעשה מה שקראתי בספר.
בסופו של דבר מדובר בסיפור קטן על רומן, התרחשות ישראלית מאוד בקיבוץ, עם ארוחות בחדר האוכל, הסתגרויות בחדרים, טבילות ליליות, מתנדבים מחו"ל ואורחים לרגע, ובתוך כל זה איזו אמירה נסתרת, איזו תעלומה קטנה, איזה משחק שאפשר לשחק אפילו לבד עם איזו אינטואיציה או הבנה של רחשי אנוש.
בתכלס ספר טוב ויוצא דופן עם כתיבה יוצאת דופן ואיזו פרספקטיבה מעניינת על חיי קיבוץ על שפת הכינרת בסביבות שנות השמונים.
"אני חושבת ששכחתי לגמרי על דבר קיומו של אנדרה עד אשר שבתי וראיתי אותו למחרת בחדר האוכל. הלילה מחה את רישומו אך הופעתו המחודשת סיחררה את ראשי. היה בוקר מאוחר של יום שבת. תורני חדר האוכל לא האיצו באחרוני הסועדים שנעצו בדלי סיגריות אל השיירים בצלחות. לומברוזו ניגב ידים בסינורו והצטרף לשולחננו. מתנדב בלגי הוליך אותנו הרחק, עד בריסל, שם ישנו גן, אמר, ששביליו, מתפתלים ומתפצלים לפי עקרון לולייני מסובך וכל מבוכיו מובילים לערוגה אחת של פרחים נהדרים. כל פלמי מכיר, זהו גן לבירינת הלב." (עמ' 36)

עבר מעל לחודש מאז שסיימתי לקרוא את הספר הזה, אבל עדיין קשה לי להגיד חד משמעית שאני ממליצה עליו, אבל אולי יותר קשה יהיה לי להגיד שאני לא ממליצה עליו. אז כן, אני ממליצה עליו, תוך סיוג בהעדפות אישיות.
בתיאור הספר באתר מצוין מיד בהתחלה שמדובר ב"רומן בלשי", ואני מאוד אוהבת כאלה וכמובן אם הם עשויים היטב על אחת כמה וכמה.
אבל הספר הזה לא נענה לאף מבנה מוכר של רומן בלשי שאני מכירה. וככל שהמשכתי לקרוא סבבו בראשי דימויים ממאמרה של הלן סיקסו שעוסק ב"כתיבה נשית", והביטוי הזה צעק בראשי לכל אורך קריאת הספר, כי הוא היה ביטוי מדויק של מה שהרגשתי שעשויה להיות כתיבה נשית מובהקת: חמה, מהורהרת, אישית, פנימית, מדוקדקת, רוקדת, עשויה מאלפי מחשבות מסתרגות ומעמיקות חקר עד עצם העניין עצמו, לב הדבר, משמעותו, הגיונו והגיונה. למעשה מה שקראתי בספר.
בסופו של דבר מדובר בסיפור קטן על רומן, התרחשות ישראלית מאוד בקיבוץ, עם ארוחות בחדר האוכל, הסתגרויות בחדרים, טבילות ליליות, מתנדבים מחו"ל ואורחים לרגע, ובתוך כל זה איזו אמירה נסתרת, איזו תעלומה קטנה, איזה משחק שאפשר לשחק אפילו לבד עם איזו אינטואיציה או הבנה של רחשי אנוש.
בתכלס ספר טוב ויוצא דופן עם כתיבה יוצאת דופן ואיזו פרספקטיבה מעניינת על חיי קיבוץ על שפת הכינרת בסביבות שנות השמונים.
"אני חושבת ששכחתי לגמרי על דבר קיומו של אנדרה עד אשר שבתי וראיתי אותו למחרת בחדר האוכל. הלילה מחה את רישומו אך הופעתו המחודשת סיחררה את ראשי. היה בוקר מאוחר של יום שבת. תורני חדר האוכל לא האיצו באחרוני הסועדים שנעצו בדלי סיגריות אל השיירים בצלחות. לומברוזו ניגב ידים בסינורו והצטרף לשולחננו. מתנדב בלגי הוליך אותנו הרחק, עד בריסל, שם ישנו גן, אמר, ששביליו, מתפתלים ומתפצלים לפי עקרון לולייני מסובך וכל מבוכיו מובילים לערוגה אחת של פרחים נהדרים. כל פלמי מכיר, זהו גן לבירינת הלב." (עמ' 36)