ביקורת ספרותית על קתדרלה מאת נלסון דה-מיל
ספר לא משהו

---

"כל מלחמות האירים שמחות וכל שיריהם עצובים" (גילברט קית׳ צ׳סטרטון, עמוד 209).

לספר "קתדרלה" מאת נלסון דה-מיל (הוצאת שלגי, 1994), הגעתי בעקבות הנאתי מספר המתח (יותר נכון רומן) האחרון שהוציא, "לבד בקובה" שמו. דה-מיל הוא אחד מסופרי המתח החביבים עלי. כמה מספריו ובהם, "מילת כבוד" המצוין, היו מותחים ומרתקים. הלילות שבהם עקבתי אחר עלילותיו של גיבור ספרו הנפלא, "בית-הספר לקסם אישי", קולונל סם הוליס, טייס הקרב שנעשה למפעיל סוכנים במוסקבה, זכורים לי כמהנים מאוד. 

עלילת הספר נפתחת כאשר טרוריסטים אירים, אנשי פלג קיצוני של המחתרת האירית האי.אר.איי, בהנהגת המרצח המוכשר והקטלני בראיין פלין, השתלטו על קתדרלת פטריק הקדוש בניו-יורק, חג האירים, שהוא כמעט החג הלאומי של ניו-יורק. כשבידי בידיהם ארבעה בני ערובה והם איימו לפוצץ את הקתדרלה, אם לא יענו לדרישתם לשחרר את אנשי המחתרת הכלואים בבריטניה. מול פלין ניצב סגן פטריק בורק, איש "יחידת המודיעין של משטרת ניו-יורק" (עמוד 36), שמנסה לפתור את משבר בני הערובה. "האירים היו המומחיות של בורק איש המודיעין. והאירים האמין, היו המסוכנים מכל" (עמוד 31). לבורק מסייעים מפקד הימ"מ, סרן ג'ו בליני וטזיק, הסמל שלו. טזיק משוכנע שצריך לפעול מהר כי הזמן פועל עבור הטרוריסטים המתבצרים בקתדרלה. כשבורק שאל אותו היכן למד זאת השיב, "וייטנאם. מרינס" (עמוד 81).

אולם מלבד פלין הוא נדרש להתמודד עם "רב-סרן ברתולומיו מרטין מהמודיעין של הצבא הבריטי" (עמוד 37), שלכאורה מנהל מצוד ארוך שנים אחר פלין וקבוצתו ובפועל משחק משחק קטלני שסכומי ההימור בו גבוהים ותכליתו ידועה רק לו. אחד מאנשיו של פלין הוא ג’ק לירי, "אירי־אמריקאי. היה צלף של המרינס בווייטנאם" (עמוד 71). כמו למרטין גם ללירי יש אג'נדה נוספת ולא בטוח שהיא זהה לזו של פלין. 

פלין ובורק מפתחים במהלך המשבר מערכת יחסים מעניינית וזאת למרות שכמאמר פלין, בורק הוא "קצין מודיעין, המתמחה ברדיפה אחר פטריוטים אירים כמוני" (עמוד 90). כאשר פלין מזכיר לבורק כי "במודיעין – מה שחשוב, זה מי שילם עבור הכדור, לא מי ירה אותו" (עמוד 102), מבין האחרון שדברים אינם כפי שהם נראים, ובמאבק הכוחות יש יותר שחקנים מאשר המשטרה והטרוריסטים. 

דה-מיל לחם בווייטנאם. עם סיום לימודיו באוניברסיטה התגייס דה-מיל לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה-CIA. הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר 1968. העניין שלו בעבודת המודיעין, שלא מומש אז, הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שרוב עלילות ספריו עוסקות בריגול. בווייטנאם לחם דה-מיל בכמה מהקרבות המרכזיים ביותר, ובהם בעמק א-שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש ראש גשר... בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". דה-מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל. בספריו ניכר כי נשען על תחקיר מעמיק כמו גם על ניסיונו האישי. 

הדמויות של מרטין ובורק נהדרות, אבל העלילה חלשה מאוד ורחוקה שנות אור מהספר הבולט בתת-ז'אנר של מותחני הריגול אודות המחתרת האירית, "משחקים פטריוטיים" מאת טום קלנסי. מנגד, הסיפור תופס את הקורא והוא רוצה להגיע לסוף בכדי לראות "אם הם יתחתנו". הפגם העיקרי בספר, שכן כמיטב המסורת של הוצאת שלגי (ממנה היא נגמלה רק בשנות ה-2000), חתכו חלקים מהספר לטובת קיצו עלויות הדפסה. מה שלא הכרחי ומקדם את העלילה קוצץ, קוצר ונערך. ואפילו אז, התרגום כל-כך גרוע ומלא באי-דיוקים. רק אפשר, ורק בשעת סגר מלא בגין מגפת הקורונה. 

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על קתדרלה