ביקורת ספרותית על מוזת הסיוטים מאת לייני טיילור
ספר מעולה

---

***מוזת הסיוטים - ספר 2 (ואחרון) בדואולוגיית החולם***

אמ;לק: כן או לא? אני לא חושבת שיש בעולם מישהו שקרא "החולם" ובאמת צריך את ה"כן" שלי. אבל למי שעוד לא קרא - תקראו מיד כי אתם מפסידים את הדואולוגיה של החיימשלכם
#מושלם (אם להתנסח בעדינות)

-אזהרה חמורה: הסקירה מכילה ספוילרים מטורפים לספר הראשון (אבל לא לספר הזה)-
-אזהרה פחות חמורה: הספר (אך לא הסקירה) מכיל ספוילרים לבת העשן והעצם. מומלץ לקרוא קודם את בת העשן-

תקציר מגב הספר:
בסוף המסע הארוך אל העיר המיתית בכי, לאחר שהצליח למנוע את נפילת המצודה שמרחפת מעל העיר, מגלה לאזלו כי הפך לאל ( =^.^= או ליתר דיוק, תמיד היה כזה =^.^= ) ואילו סראי, האלה תכולת העור שפגש בחלומותיו, הופכת לרוח רפאים ( =^.^= שזו דרך עדינה לומר: היא מתה =^.^= ). עד מהרה מתברר שהסכנה לא חלפה. מיניה, הילדה האלה, נחושה לנקום על הטבח במצודה, שבו הרגו תושבי העיר את האלים. כדי להציל את בכי, על סראי להשתמש בכישרון האלים שלה ולהיכנס לחלומותיה של מיניה, שם תוכל לגלות מה באמת התרחש ביום הטבח חמש-עשרה שנים קודם לכן.
בינתיים יוצאים לאזלו וילדי האלים האחרים לחקור את המצודה ולחפש מענה לשאלות הנוגעות לעצם קיומם: מנין באו אבותיהם? מדוע הגיעו דווקא לבכי? ולאן נעלמו אלפי הילדים שנולדו במצודה במשך השנים? הם לא יודעים שבלב המצודה ( =^.^= כאילו, ליטרלי בלב המצודה, והמבין יבין =^.^= ) מסתתר סוד, וגילויו עשוי לשחרר אותם לחופשי, או להביא עליהם חורבן מוחלט ( =^.^= פמפמפאאאם! =^.^= )

ומה אני חשבתי:
"החיים שלהם הגיעו אליהם סבוכים לגמרי בשנאה. הם ניסו להתיר את הקשרים וכשלו בכך. וכעת?"
(טוב, זה לא מה ש*אני* חשבתי, זה ציטוט מהספר וממה שהוא חשב, אבל ראוי לפתוח את הסקירה בציטוט היפהפה הזה, שמזכיר לכל מי ששכח את הנקודה בה הספר הקודם נגמר).
ועכשיו *באמת* מה שאני חשבתי:
עד כמה עצוב זה שזאת הדואולוגיה הראשונה שאני מסיימת מאז "אינקארסרון", כי אף אחת מהאחרות שהתחלתי לא תורגמה במלואה? (כן, אני עדיין מתמרמרת ומתלוננת, אבל בעיקר בשביל הכיף. כבר קניתי את דואולוגיית "לחרוט את האות" באנגלית ואני מתכוונת לבצע בה את זממי בקרוב, כמו גם באחרות שיבואו בעקבותיה - וזממי הוא כמובן קריאה: אני בדרך כלל זוממת אחד משניים, או לקרוא או לאכול למישהו את האוכל שלו).
בכל אופן, איפה היינו? אה כן: תנו לי מ'! (מ') תנו לי א'! (א') תנו לי ס'! (ס') תנו לי ט'! (ט') תנו לי ר'! (ר') תנו לי פ'! (פ) תנו לי י'! (י') תנו לי ס'! (ס') מה יצא?
מאסטרפיס!
כמה מאסטרפיס? עבור כל ספר אחר שהוא סתם מאסטרפיס הייתי מתעייפת בערך ב-ט', כי להקליד אותיות עם גרשיים בטלפון זה די מתיש ובמילא אני יודעת שאתם לא באמת מחזיקים פונפונים וצועקים את האותיות בהתלהבות יחד איתי. אבל במקרה הזה הרגשתי שלהשמיט אפילו אות אחת יהיה איכשהו זלזול בספר הזה, שהוא כה מושלם שאני מרגישה פשוט נחותה מכדי להעריץ אותו מספיק: כאילו, מגיע לספר הזה לשבת על הכסא של ביבי ולשתות מילקשייק חד קרן בזמן שהקוסמטיקאית הכי טובה בעולם גוזזת את ציפורני הרגליים שלו והחתולים שלו אוכלים מצלחות זהב את מלך הסלמונים של כל ימי כדור הארץ.
אתם בטח חוששים כפי שחששתי אני שהספר לא יוכל בשום אופן להשתוות, וכל שכן להתעלות, על הציפיות הבלתי-אפשריות שפיתחתם לגביו מאז שקראתם את "החולם".
אל תחששו.
אתם בטח חושבים שהסיפור לא יוכל להגיע לשיאים עלילתיים מופרעים יותר, ומצבם של הגיבורים לא יוכל להיות גרוע יותר – כאילו, סראי פ*קינג מתה, לאזלו הוא מזרתי ומיניה עומדת לבצע רצח עם (או לכל הפחות רצח עיר), למען השם!
תחשבו שוב.
אתם חושבים שאחרי איך שהסופרת קשקשה אתכם רגשית בספר הראשון, לא נותרו בכם עוד רגשות לקשקש - אז שוב אתם טועים. אני די בטוחה שהדמות של אלת הייאוש איזגול מבוססת על הסופרת, כי בואנה היא לגמרי מפלצת מתעללת רגשית אבל אני פשוט מאוהבתתת בה (אפלטונית כמובן, בניגוד לרגשותיי כלפי הספרים שלה. עם הספרים שלה אני אתחתן חתונה קתולית ואחיה באושר ועושר לעולמי-עד).
מי חתול ציני וקשה-לב שמגלגל עיניים בבוז על 99 מתוך 100 מהרומנטיקות בספרים? כבר לא אני, כי הסופרת מחקה ממני כל זכר לזה. במקום זה אני לגמרי נמסה over לאזלו וסראי. הם פשוט כאלה תמימים ומתוקים שזה הורס! בא לי לכרבל אותם בשמיכה ולתת להם מלא חתלתולים.
מי רצה לכסח את מיניה מכות בסוף הספר הקודם? כנראה שאני, אבל זה נראה לי כה מרוחק ומוזר עכשיו, כשרק המחשבה עליה הופכת אותי לשלולית מביכה ומייבבת.
ואני בכלל לא אתחיל לדבר על קו העלילה החדש ועל כל הצורות בהן הוא מעך את נשמתי האומללה.
הלב שלי כאילו עדיין בומבומבום (ותודה לאל על כך, היו רגעים במהלך הקריאה שבאמת חשבתי שהוא יפסיק לפעום) ואני פשוט לא יודעת מה עוד לומר מלבד לשכנע אתכם לקרוא במלוא מפצירותי המפצירית האפשרית, שלא לגמרי במיטבה עכשיו כפי שאתם שמים לב, אבל זה רק כי אני עדיין בהלם מזה שספרים כאלה קיימים.
לפני שאלך להתאפס על עצמי נפשית רק אציין לטובה גם את המתרגמת חמוטל ילין שעשתה עבודה מדהימה בשימור שלמותו של הספר המושלם הזה, והעברתה לשפת אימנו.
ועכשיו אלך לשכב קצת במיטה ולבהות בתקרה ולחשוב איך ממשיכים עם החיים שלי מכאן.

נ.ב
בלילה שאחרי קריאת הספר חלמתי שסראי באה לבקר בחלום שלי (יאפ, כה חזקה השפעתו – שתבינו, לא חלמתי על חומר קריאה מאז שחלמתי על משולשים חיים (עם עיניים והכל) לפני הבגרות במתמטיקה בכיתה י'), וזה אומר שאין שום דרך להוכיח שסראי *לא* באה לבקר בחלום שלי, שזה...די מגניב

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על מוזת הסיוטים