ביקורת ספרותית על מיסטר סקווישי מאת דיוויד פוסטר וואלאס

---

ככל שאני קורא יותר בספריו של דפ"ו כך מתבהרת בי ההכרה שהוא הסופר האהוב עלי ביותר. סגנון הכתיבה הכמו מדעי והתכליתי שלו, כמו כן ההומור המר והדק, האירוניה, הפרנויה, האימה והטרחנות יוצרים את התמהיל המדויק של החיים בתקופה הפוסט- פוסטמודרנית.

בקובץ להלן שלושה סיפורים או יותר נכון שני נובלות וסיפור אחד קצר. הראשון "הנשמה אינה נפחיה" הוא מבין הסיפורים הטובים שקראתי בחיי. אל כיתה בחטיבת הביניים נכנס מורה מחליף שמשתבשת עליו דעתו תוך שהוא כותב בגיר על הלוח "להרוג אותם", בעלילה מקבילה אחד התלמידים יוצר בדמיונו סיפור קומיקס קריפי במיוחד בעזרת הסורגים המרושתים בחלון הכיתה שמולו. בסיפור השני והקצר מבין השלושה גבר נוסע באוטובוס עם אמו שנותרה עם הבעת בעתה על פניה בגלל סדרת ניתוחים פלסטיים שהשתבשו, והשלישי, שני סיפורים מקבילים המתרחשים בתוך קבוצת מיקוד שיווקית לחטיף שוקולד כאשר בחוץ יצור משונה מטפס על גורד שחקים לנוכח קהל סקרנים משתהה.

הסיפורים ממחישים את הסדר התעשייתי המדוקדק של החברה המודרנית ואת שומרי הסף הקנאים לשמר אותה בכל דרך. בכל סיפור מישהו אחר מנסה להתפרץ אל תוך הסדר ולהפר אותו, להעיר את הישנים והרדומים אל העולם שבחוץ ובכל פעם נכשל הדבר כישלון חרוץ. דפ"ו הסופר מנסה כמו גיבוריו להעיר אותנו הקוראים מהעקרונות המוכרים של ספרות "רגילה" בכל פעם שאנו מבינים משהו הקרקע נשמטת לנו תחת הרגליים, כל הציפיות שהוא מטרים בנו במהלך הסיפורים מתבדות בסופן. כך הוא נכנס לנו לתוך הראש ומשאיר אותנו ערניים ודרוכים תמיד.

אחרית הדבר המצוינת של נגה אלבלך (שראויה להערכה כפולה על התעקשותה בפרסום ספריו של דפ"ו לקהל הישראלי, הימור שהתברר כמוצלח. דפ"ו הוא סופר פופולארי בישראל בהשוואה למדינות אחרות) משווה בין יצירתו של דפ"ו לזו הקולנועית של גאון אחר, דייויד לינץ. שניהם לדבריה יצרו מעין יקומים מקבילים בעלי חוקים המוכרים רק להם, דרכם הם מצליחים להיכנס לנו לתוך הראש. מה שהם עושים שם זאת כבר שאלה פילוסופית מורכבת...

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על מיסטר סקווישי