ביקורת ספרותית על אנטומיה של לב שלם מאת סמדר שרת
ספר מעולה

---

קראתי את הספר ואני חושב שסמדר ממש משוררת, משוררת טובה.

השיר "הנה אני מרהטת את חדרי לבי" נכון ומדויק, בשיר סמדר נוגעת בדימויים של חדר, ומרגישים גם את החדר הארצי, וההתכוננות לאורחים, וגם את ההתרגשות מהמחר, שבטוח יהיה מעניין ומסעיר.
בהקשר זה, בסדרה "אני הייתי קקטוס", שעוסק בין היתר במשהו שהיה ונגמר, אולי זה היה הדבר ההוא שאליו התכונן הלב מ"הנה אני מרהטת" המשוררת מתכתבת במספר 3 עם דימוי סידור החדר ההוא, ומסיימת "אבל אתה לא שם".
נכבשה ונדרסה על ידי נשמות, שהוא פרדוקס, אבל ככה כשהוא פתוח, זה רק שוב איזו כמיהה שקטה לשקט.
במספר 5 השיר מצויין לדעתי נוגע ללב, ואפשר להשוות אותו רק ל"בן לו היה לי" של רחל, רק עם סובלימציה של הכמיהה, בצורת "תינוק הנשמה"
בהמשך לעציצים מ"הנה אני מרהטת" מגיע פרח קטן וחיוור שנקרא תחילתו של קשר, ומיד לאחר מכן היא שוב מתכתבת, הפעם עם לאה גולדברג, וברוח אמיצה מתריסה, שלמרות שהרגש המוביל, שהוא רגש של אהבה חד סטרית, או לא סמטרית, דומה לכאורה, אצלה היא לא נותנת לרגש הזה לרדות בה, אלא מפנה את עצמה לדברים אחרים. אצל לאה גולדברג זה "ויום תמים מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך" ואצלה זה "ויום תמים מותר לי לאהוב את הנופים האחרים שבחלום" שמתייחס גם לשורה "ועת ירטיט לבך בחלומו, אעור ואאזין לו גם אני". המשוררת לעומתה אורזת את געגועיה כבשיקית צדפים, ומסדרת אותם במגירות, ומחכה.
והשיא של הפואמה - במספר 13 "עשרים יום שאני מוצאת מכתבי אהבה מצויירים על המפתן" מאוד מרגש אותי. גם לי היו כאלה פעם גם אם לא תפחו ועלו לכלל מערכת פוריה, ואני מתגעגע אל הרגעים הללו בכל יום מחדש.

השיר בעמוד 33 יפה בעיני מאוד דווקא בגלל שהוא לא כמו שיר בכלל, אלא עימות בין אהבה ומקום, והשורה "אף אחד לא ידע איפה אני" היא כל כך אמיתית. עושה רושם שבשביל המשוררת סמדר שרת הבריחה וההסתתרות היא נשק המגן העיקרי שלה בחלק גדול מהמאבק על החיים ועל השפיות ועל האהבה.

השיר "נהמת ציפור" חזק ונכון עד בכי.

שורה כל כך נכונה: "אתה אינך אינך אינך" וגם: "מותו הקטן האינסופי/ השולח זרועות אל שארית חיינו"

נראה לי שכיפה אדומה היא בשבילה סמל אישי למשהו, כי היא נחרצת להגיע לצד השני של היער למרות הסכנות, ולמרות שהיא מבינה שכל הסיפור למעשה נובע מזאבים זקנים וזוממי זימה. האם התכתבת עם רחל חלפי כאן ?

ובסך הכל זה נראה כאליו המשוררת אומרת בספר הזה:

אשא עיני אל ההרים
מאין יבוא עזרי
עזרי יבוא מתוך עצמי
וזה מספיק

» ביקורות נוספות של אלי שריד
» ביקורות נוספות על אנטומיה של לב שלם