ביקורת ספרותית על הקוסם האחרון מאת ליסה מקסוול
ספר לא משהו

---

***הקוסם האחרון – ספר 1 בסדרה/דואולוגיה/אלוהים יודע***

אמ;לק: כן או לא? חצי מהספר גרם לי לסבול קשות, חצי מהספר גרם לי להינות. אז אני מניחה שההחלטה אם לקרוא או לא תלויה במה שאתם מוכנים לסבול כדי להינות

תקציר מגב הספר:
לפני שיהיה מאוחר מדי לעצור את הקוסם!
בניו יורק של ימינו הכישוף כמעט נכחד. המעטים שסגולת הכישוף נשמרה אצלם – הכְּשופים - חיים במסתרים ומסווים את מהותם האמתית. כְּשופים שנכנסים למנהטן נותרים לכודים בה בגלל הסף, מחסום של אנרגיה אפלה שמאלץ אותם להישאר באי. חציית הסף תעלה להם באובדן הסגולה המיוחדת להם ולפעמים בחייהם.
אסטה הכְּשופה היא גנבת מחוננת. היא אומנה לגנוב חפצים מכושפים מהמסדר המרושע שיצר את הסף. היא גם ניחנה בסגולה לשנות את הזמן לצרכיה ולכן יכולה לגנוב מהעבר ולאסוף את החפצים הללו עוד לפני שהמסדר מגלה את נוכחותה. הכשרתה נועדה בעצם להכין אותה למבצע סופי ומכריע אחד: לחזור ל-1902, לגנוב ספר עתיק שמכיל את סודות המסדר – והסף – ולחזור אתו אל ימינו, לפני שהקוסם הכריזמטי ( =^.^= טיפ לחיים: ברגע שתקציר קורא למישהו "כריזמטי" אתם צריכים להתחיל לחשוד =^.^= ) הארט דאריגן יצליח להשמידו ויגזור בכך את עתידם.
( =^.^= אפשר לעצור רגע ולומר שהארט זה שם איום ונורא? אני יודעת שגם בארץ קיים השם "לב", אבל לרוב נושאים את השם הזה רוסים, ופירוש השם ברוסית הוא אריה, שזה שם לגיטימי לחלוטין. "היי ההורים שלי קראו לי על שם חתול גדול ומלכותי", מגניב לך. אבל "ההורים שלי קראו לי על שם איבר גוף חיוני" – באמת?! לא שאני מזלזלת במורכבותו וחשיבותו של הלב כאיבר, אבל כאילו, אם נתחיל לקרוא לאנשים בשמות של אברי גוף, איפה יעבור הגבול? כליה? מעי גס?! =^.^= )
אבל ניו יורק של אותה תקופה היא עולם מסוכן. כנופיות אכזריות ואגודות סתרים שולטות בו. בעולם הזה, הרוחש כשפים, מראה העיניים מתעתע, וכמוהו הקוסם עצמו שמרתיע את אסטה אבל גם מושך אותה ( =^.^= וברגע שתקציר קורא למישהו "מושך ומתעתע" אתם יודעים שאתם צריכים להכין את הכדורים שלכם נגד אלרגיה, כי הולכת להיות בספר רומנטיקה קלישאתית והיא תעשה לכם חתיכת פריחה מגרדת =^.^= ). כדי להבטיח את עתיד הכְּשוּפים, ייתכן שאסטה תיאלץ לבגוד בכל ידידיה מהעבר.
שילוב מנצח של תככים וכישופים שישאיר אתכם במתח עד הרגע האחרון ( =^.^= הממ. אולי =^.^= )

ומה אני חשבתי:
הרבה דברים בספר עצבנו אותי, בראש ובראשונה גיבוריו. לא הצלחתי להחליט את מי אני שונאת יותר: אסטה הטיפשה והיהירה שהורסת הכל לכולם בכוונה, או הארט הטיפש והיהיר שהורס הכל לכולם בטעות.
מכירים את הילדים האלה שנהנים לעשות דוקא סתם כי מצחיק אותם לראות את המבוגרים מאבדים עשתונות? אז אסטה. ומכירים את הילדים האלה שכזה, "אוי לא! גיליתי שמישהו מתכנן להשתמש בספר למטרה מרושעת ביותר! אני יכול או להשתמש בכוחות שלי לשליטה במחשבות כדי לגרום לו לרדת מהרעיון הזה (מה שיהיה נורא קל כי אני נמצא הרבה בסביבתו), או להסתכן סיכון מטורף ולנסות לגנוב את הספר ולהשמיד אותו. כןןן...אני חושב שאני אלך על האפשרות השניה"? אז הארט. ברצינות, אני חושבת שליד הערך "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות" במילון מופיעה תמונה של הפרצוף המטומטם שלו.
הדבר היחיד שהיה יותר מאוס מהם היה סיפור האהבה שלהם, הדביק-כגוש-סוכר-שמישהו-זה-עתה-הקיא (כנראה אני, כי מזמן לא קראתי סיפור אהבה שעורר בי כזה דחף להקיא): הכינו לכם בצד שקית הקאה אחת לקטע המאוס הזה של "הו שיט, הרעים עלו עלינו, מהררר אין לנו ברירה אלא להתנשק (למרות שאנחנו לכאורה בכללל לא נמשכים זה לזו ובכלל רק עכשיו נפגשנו), זו הדרך היחידה לשטות בהם!" כי הרי ידוע שהרעים יעקבו אחרייך לכל מקום ויזהו אותך בכל תחפושת, אבל אם אתה מתנשק הם כזה הה חח אתה בטח סתם התאום הזהה של האדם שאנחנו מחפשים יאללה ביי יום נעים.
הכינו שקית הקאה נוספת לשני עמודים (שני! עמודים! שלמים!) של תיאור הנשיקה המדוברת. האם היא נישקה אותי בחזרה? שיט היא נישקה אותי בחזרה. למה היא התכוונה בזה אבל? היי בואו נבדוק בכמה מילים שונות אפשר לתאר שפתיים (התשובה: הרבה, הרבה יותר מדי).
הכינו שקית הקאה שלישית לכך שלאחר הנשיקה האמורה שני גיבורינו לא מצליחים להפסיק לחשוב זה על זו, כי מה זה משנה שהם נפגשו לפני 3 דקות במהלכן הוא תקף אותה ונישק אותה בניגוד לרצונה, אם הוא מנשק טוב זאת חייבת להיות אהבת אמת!
ו...אני מקווה שיש לכם עוד הרבה שקיות הקאה שם, כי כל זה קרה רק בפגישה הראשונה שלהם! היכונו לעוד אינספור סצינות של פלרטוטים פאתטיים, שפתיים מערערות, עיניים מסקרנות, חיוכים מטלטלים, כתפיים חשופות ומקסימות ופנטזיות נואשות, עמודים על גבי עמודים. לא סבלתי ככה מאז שאכלתי פעם סושי מקולקל. בנוסף היה לסופרת הרגל אומלל לתאר כל סצינה רומנטית בינהם פעמיים, פעם אחת מנקודת המבט שלו ופעם משלה (חס וחלילה שנחשוב שהמשיכה המטורפת בינהם אינה הדדית!), מה שהכפיל את הסבל שלי. בקיצור, כמו שלובה מארץ נהדרת ודאי היתה אומרת, "עכשיו לוקחת מפה מתח מיני מפגר שלך ולא באה יותר בלובה בחיים שלך".
גם סגנון הכתיבה החפרני לא עזר:
בכל שיחה שהתקיימה בספר, על כל משפט שדמות אמרה, היא חשבה פסקה שלמה. לעיתים קרובות היא חשבה את אותה פסקה על שני משפטים שונים (כי בכל זאת, יש גבול לכמות המחשבות שאדם מסוגל לחשוב) - אבל זה לא מנע מהסופרת לכתוב אותה פעמיים (בשינויי ניסוח קלים. לפעמים). כי חס וחלילה שמישהו יגיד משהו בלי לכתוב עליו קודם דוקטורט קטן בראש שלו, וחס וחלילה שלא יחלוק את זה עם הקוראים המסכנים. באמת שאפשר היה לקצץ בקלות חצי מהספר, וזה היה עושה איתו רק טוב.
אבל למרות כל זאת, הייתי ממליצה על הספר לכל מי שבסדר עם:
-רומאנס קלישאתי
-גיבורים טיפשים ומעצבנים
-קצב שהוא לא הקמ"ש הכי מהיר בקלמר
כי מלבד הדברים האלה, הספר היה די מהנה ומעניין: קודם כל, העלילה היתה מוצלחת. בהתחלה כל הזמן כתבתי לי בצד התרחשויות מופרכות להתלונן עליהן כשאכתוב את הסקירה, אבל בהדרגה קיבלתי תשובות לרובן המכריע, כך שעד סוף הספר די איבדתי לגיטימציה וגם חשק להתלונן על העלילה: כי כמה זמן אפשר להישאר אדישים לקסמו של סיפור perfect crime (אתם יודעים, כמו בית-הנייר או שישה עורבים) על מאפיונרים אמריקאים מתחילת המאה ה-20 עם כוחות-על, שיש בו גם מסע בזמן? לא הרבה בכלל. זאת ועוד, באופן נדיר ומופלא לא מצאתי פגמים בלוגיקת המסע בזמן של הספר (אם כי חברי הטוב חשב אחרת, מפה לשם ניהלנו ויכוח סוער בנושא שכלל שרטוט טיימליינים על דף והרבה נפנופי ידיים).
גם הדמויות היו עשויות היטב - כל אחת מורכבת ומגוונת עם עולם פנימי, רקע טרגי ואקססורי מגניב משלה. כן, אפילו לשני הגיבורים המעצבנים עד ייאוש היו אישיות ורקע מאחורי הפעולות המעצבנות עד ייאוש שלהם, ומי יודע, אולי חלק מכם אפילו ימצא בהם מספיק תוכן כדי לסלוח להם על כל השטויות שהם עושים ועל פרקי הזמן הבלתי-נתפסים שהם מבלים בניתוח סצינות המזמוזים הקודמות שלהם ובפנטזיות על סצינות המזמוזים הבאות.
גם עולם הפנטזיה מצא חן בעיניי, ואהבתי במיוחד את איך שהסופרת שילבה אותו באירועים היסטוריים אמיתיים כמו גלי המהגרים מאירופה, שבאמת ברחו לארה"ב מחיים נוראיים, עוני ורדיפות, ותאורטית לא לגמרי בלתי-אפשרי שהרדיפות האלה לא היו על רקע היותם כשופים - וכל הארגונים הגזעניים שהיו אז, האם הם שנאו את הזרים כי הם זרים או כי היו להם כוחות? אני נורא אוהבת ספרים שמאפשרים לך להשתעשע ברעיון שאולי כשופים אמיתיים מהלכים בינינו ברגעים אלה ממש.
אז אם אתם בקטע של דברים כאלה, ומרגישים שאתם מוכנים לסבול הכל תמורת סיפור-שוד-פנטזיה (שאלוהים יודע שאין מהם מספיק) או שאתם כל-כך צמאים לעוד סיפור פנטזיה שמתרחש בניו-יורק של 1900 וקצת מאז שקראתם את "המנבאים" עד שלא אכפת לכם משום דבר אחר - תקראו. לעומת זאת, אם אתם מסוג האנשים שלא מסוגל להתעלם ממגרעות כדי להינות מהתמונה הגדולה - אל.

נ.ב
*סתם קרצוץ קטן לסיום: כל הקטע של דולף שמאמן עין אחת שלו לראות בחושך בעזרת רטיה מצטלם יפה והכל, אבל מופרך לגמרי. להחזיק עין אחת מכוסה כל הזמן יגרום לה להתנוון, לא לראות בחושך (וגם לא באור לצורך העניין). אבל בסדררררר.
*וגם התרגום לא חף מפשע: שגיאות כתיב (טכסיס? פעמיים!) ואיות חסר אחידות (לוגאן ולוגן במשפט אחד!)
*ובסדר, בסוף זה יוצא כמה קרצוצים קטנים לסיום, אבל חייבים להתלונן גם על זה שיחסית למישהו שמגיב לברך חשופה כאילו מדובר בציצים חשופים, הארט הרבה יותר מדי בסדר עם זה שאסטה מסתובבת בבית שלו בלי תחתונים במשך חלק ניכר מהספר, ואפילו פעם אחת לא תהה לגבי העובדה שהוא פגש אותה לראשונה ב(סוג של) בית-זונות. אולי דברים כאלה לא יטרידו אדם מודרני, אבל לפני 115 שנה? די מופרך שהעובדה שמדובר בבחורה לא מהוגנת בעליל לא תפריע לו לרגע להתאהב בה נואשות (אבל כמובן, כשסופר רוצה ששתי דמויות שלו יתאהבו נואשות, אפילו שואה גרעינית לא תעצור אותן)

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על הקוסם האחרון