במהלך הקריאה בספרו היפהפה של ראובני, נזכרתי ב'סיפור על אהבה וחושך' של עוז. ראובני לירי יותר וקרוב בסגנונו לזרם התודעה, אבל התמטיקה לא רחוקה כמו שניתן היה לחשוב. שני הספרים עוסקים בעצם בריק שנפער בנפשו של אדם המתייתם מאמו בילדותו. שניהם עוסקים גם במשבר ההגירה למזרח התיכון של יהודים מאירופה אשר המשיכו להתגעגע למולדת הישנה. כפי שמנסחת אחת מדמויות המשנה: "מה את רוצה. באו יהודים עם פרוות ועם סמוברים, והם עומדים עם הבגאז'ים באמצע החולות... אז למה את רוצה שיהיה לנו טוב". (בהערת אגב אציין שבעוד שספרו של עוז ספוג אינדוקטרינציה ציונית, ראובני מתאר את חיי משפחתו היהודית ברומניה בסביבתה הלא-יהודית, על האורות והצללים, באופן ענייני למדי, כמעט אוניברסלי).
אצל עוז הצבר המשבר היה בדור ההורים. במקרה של ראובני, שהגיע לישראל כילד, שרידי המשבר ניכרים בו עצמו, כהדים למצוקה הקשה של אביו: האב מסתגר בחדר השמירה במשמרות הלילה שלו (ובבית בשעות היום), כשהוא חרד מהחמסין המקומי, מביט מרחוק ללא חמדה בים, ומקלל בלבו את הצעירים המזרחיים אותם הוא רואה ברחוב, אשר להם הוא בז ובהם הוא מקנא בעת ובעונה אחת. הבן לעומתו מרבה לנוע במרחב הציבורי, הולך לחוף הים, ומשתוקק אל אותם צעירים להם בז אביו. ואכן, הקשר בין קנאה לבין תשוקה נרמז באופן ברור כבר בסיפור הראשון.
'בעד ההזיה', שבנוי מסיפורים נפרדים לכאורה אך קשורים מבחינת הדמויות, מתחיל בזמן הווה בחייו של גבר דיכאוני מעט וחרדתי, שביאושו מאינטימיות מחפש מזור לתשוקתו בשירותים הציבוריים בתל אביב של שנות השבעים. ברקע, בעודו מחפש סטוצים אנונימיים, מתנגנים בראשו הרקוויאם של פורה ונגינת הגיטרה הקלאסית של סגוביה, כאילו אינו יכול לשאת את הביבים, ועל כן נמלט בדמיונו אל העולם הקלאסי "הטהור". מתוך עולם זה, מנוכר וכמעט נטול עבר, צפות בסיפורים הבאים תמונות מנערותו בישראל ומילדותו ברומניה, על העבר המשפחתי בעל הגוון הכמעט אגדתי. כמו עוז ששינה את שם משפחתו והצטרף לקיבוץ, גם ראובני שינה את שמו ושם משפחתו ונשבע לשלוט בעברית טוב מהצברים. וכמו עוז שספרו נוגע לרגע במות האם ומתרחק ושוב חוזר, עד ההתמקדות קורעת הלב במותה בסוף הרומן, כך גם ראובני נע באותה תנועה ספיראלית עד תיאור גסיסתה ומותה בסיפור האחרון. בדרך חשאית זו, מבנה הספר מטעין אותו בעוצמה רבה. עם התקדמות הסיפורים אנו נחשפים לקולן האישי של הדמויות המשפחתיות שהוזכרו בסיפורים הקודמים- הסבתא, הדודה נינה, האב. שתי האחרונות מתקשרות באופן סמלי לעולמו של ראובני: הדודה נינה מנהלת עמו שיחות טלפון ליליות ארוכות, ואביו, כפי שכבר נאמר, מנהל גם הוא את חלק הארי של חייו הערים בשעות הלילה, בעבודתו כשומר. ואילו הוא, ראובני, משתוקק להיות שהרזאדה, אשר גם היא במשך אלף לילה ולילה נותרה ערה כדי לספר למלך שהריאר אגדות ולהוותר בחיים.
הספר,שיצא בשנת 1978 כשהוא עתיר בעיות הגהה (ולטעמי גם עריכה ספרותית בסיפור הראשון והרדיקלי בסגנונו) יצא לאור מחדש בשנה שעברה בהוצאת אפיק, למרבה התדהמה ללא כל שינוי. חבל, הוא ראוי ליותר מזה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
