ביקורת ספרותית על חוט של כסף מאת נעמי נוביק
ספר לא משהו

---

***חוט של כסף***

אמ;לק: כן או לא? הוא לא גרוע כספר מבחינה ספרותית, אבל הוא ממש מעצבן, אז בסך-הכל גזר הדין הוא לא

תקציר מגב הספר:
מרים, בת למשפחת מלווים בריבית, נאלצת לקחת על עצמה את תפקיד גביית החובות בכפר שלה, במקום אביה רך הלב שהביא את המשפחה לפת לחם. הצלחתה רק מחזקת את שנאת שכניה הגויים ( =^.^= מה? מה לעזאזל כינוי הגנאי הגזעני הזה עושה על כריכה של ספר במאה ה-21? ברייקינג ניוז, גזענות לא באופנה כבר עשרות שנים, ומילים כאלה כבר ממש לא לגיטימיות =^.^= ), וגאוותה בכישרונה מעוררת את השמועה שביכולתה להפוך כסף לזהב. זו בדיוק היכולת שמחפש מלך החורף, שיחד עם חייליו מטיל אימה על תושבי הממלכה כולה. המלך מתייצב על מפתן ביתה של מרים ומעמיד בפניה אתגר בלתי אפשרי – אם תיכשל בו, תמות. אם תעמוד בו בהצלחה, גורלה עלול להיות מר ממוות ( =^.^= אה, אני אדייק: אם היא היתה מצליחה היא היתה בסדר גמור, אבל בגלל שהיא התעקשה לקבל תמורה בעד האתגר היא הסתבכה, והדרך היחידה שהיא הצליחה לחשוב עליה כדי להתיר את התסבוכת היתה קנוניית רצח: בקיצור, בחורה סבבה =^.^= ). במאמץ נואש להציל את עצמה טווה מרים בלא ידיעתה רשת שמושכת לתוכה נערת איכרים ( =^.^= היא באמת חמודה דוקא =^.^= ) ובת אציל אומללה ( =^.^= אז "אומללה" היא מילה נרדפת ל"מרושעת" בימינו? =^.^= ). שלוש הנערות יצטרכו לאחד כוחות ולהילחם בקרח ובאש כדי להציל את הממלכה מהכוחות שמאיימים עליה ( =^.^= כלומר להציל את התחת שלהן, רצוי עם קצת רווח אישי בצד =^.^= ), וזאת מבלי להפר אף אחת מההבטחות שנתנו. המסע שאליו יצאו יביא אותן אל קצות ההקרבה, הכוח והאהבה ( =^.^= לא, לא וכל-כך לא, אבל ווטאבר תקציר, מה שתגיד =^.^= ).
חוט של כסף נכתב בהשראת המעשייה “עוץ לי גוץ לי”, אך מאתגר את כל מרכיביה ( =^.^= נהה, לא מגיע לקרסוליים של "ארץ האגדות" או "תולדות הלבנה", אבל בסדר, מותר גם לא להיות הילד המצטיין של הכיתה =^.^= ). הספר, שנמצא ברשימת המועמדים הסופיים לפרס הנֶבּוּלָה והפך לרב-מכר מיד עם צאתו לאור ( =^.^= יש ספר שאי פעם *לא* הפך לרב מכר מיד עם צאתו לאור, לפחות לפי התקציר שלו? מאתגרת אתכם למצוא תקציר אחד על מדף הספרים שלכם בו דבר שכזה לא כתוב =^.^= ), מביא את הלב התוסס של המיתוס וסיפור האגדה ורוקם מארג קסום ומרובד שיזמין את הקוראים לשוב אליו פעם אחר פעם.

ומה אני חשבתי:
בגלל כל האווו ואהה שהיו סביב הספר, ניגשתי אליו בציפייה לגרוע מכל – כי הרי ידוע שכל דבר שכוווולם כל-כאאאך מתלהבים ממנו, החל מספרי פורנו וכלה במשחקי הכס (אני מדברת כמובן על הסדרה האיומה, לא על הספרים הנהדרים שמי שמע עליהם בכלל לפני עשר שנים חוץ ממני ומההומלס שהשתמש בהם כדי לרפד את המעיל שלו) חייב להיות משעמם פצצות (טוב, יש גם יוצאי דופן כמו הארי פוטר ומשחקי הרעב, אבל היי גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום).
אז גרוע הספר לא היה, ולמעשה הוא היה יכול להיות אפילו כמעט טוב מאוד: היו בו שני דברים שאני אוהבת (white walkers ועיבודי אגדות) ולא היו בו שני דברים שאני שונאת (משולשי אהבה וקוקוס). שמחתי שנתח ראוי מהסיפור הוקדש לפרטים מהחיים הימי-ביניימים כמו איך טווים צמר, איך מכינים מזרן או איך שורדים אם המזחלת שלך נתקעה בסופת שלגים (כי לא יודעת, אני פריקית של דברים היסטוריים כאלה, וזה גם עזר להיכנס לאווירה), והתרגום היה מושלם. עולם הפנטזיה היה אולי פשוט ודל יחסית, אבל עשוי היטב. הקצב היה קצת איטי, ואמנם עיבוד האגדה לא היה הכי מוצלח שיכול להיות (עיבוד אגדה מוצלח הוא אחד שמצליח להפתיע אותך למרות התבססותו על אגדה כל-כך מוכרת; עיבוד אגדה סביר הוא אחד שמפצה על היותו צפוי כסרט דיסני בעזרת שירים קליטים בביצוע חיות יער, או אם אין שירים, לפחות בקיומן של חיות יער – וטוב, בספר הזה היו סנאים), אבל למרות זאת לא השתעממתי. מבחינת זרימת הקריאה קצת הפריע לי שכש-POV התחלף לא כתבו בכותרת של מי ה-POV הנוכחי, כך שבכל פעם לקח לי בערך עמוד שלם עד שהבנתי בנקודת המבט של מי מדובר הפעם, אבל יאללה, נחליק את זה.
אבל הדמויות פשוט הרסו הכל:
מרים היתה בתכל'ס הגרסה היהודית של שכירי החרב האלה שיש לפעמים בספרי פנטזיה, שבהתחלה מתגייסים למען המטרה רק כי יוצא להם מזה משהו, לקראת אמצע הספר בוגדים בטובים כי "סורי dude אני דואג קודם כל לעצמי והרעים שילמו יותר" אבל בסוף הספר מתחרטים ומופיעים בדיוק ברגע המכריע בקרב האפי הגדול כדי להציל לכולם את התחת: מסוג הדמויות שאתה מחבב רק כי בדרך-כלל הן שנונות וחתיכות ויש להן מהלכים badass, אבל מרים לא היתה אף אחד מאלה בכלל, סתם בחורה שדומה קצת יותר מדי לסטריאוטיפ היהודי תאב הבצע והחמדן (כיהודיה הייתי נעלבת, אבל בהתחשב בשמה היהודי של הסופרת אני מנחשת שזה לא נעשה בכוונה), ואם סבא שלה לא היה רומז לה בשלב מסוים שהיא קצת הגזימה עם הגמישות המוסרית שלה, היא כנראה היתה ממשיכה לדגור על ערימת הזהב שלה עד עצם היום הזה ולא עושה אפילו את המעשה הראוי היחיד בספר שהיא עשתה.
אירינה היתה בגדול סרסיי ממשחקי הכס, רק חכמה ("בלה בלה עשיתי את זה לטובת הכלל" (שבמקרה תמיד מצטלבת עם טובתך האישית), "זה לגמרי הגיוני לשרוף עם שלם על זקניו וילדיו אם לדעתי ככה יהיה יותר טוב לעם שלי" (היטלר לא חשב על זה קודם?) וכו'). אבל במשחקי הכס לפחות היה ברור שסרסיי היא מהרעים – וכאן לא נראה שמישהו מבין שהבחורה היא תככנית חסרת מצפון וצריכה לכל הפחות לעמוד לדין על תכנון פשעי מלחמה.
מירנטיוס, עם עברו ההו-כה-טרגי, ככל שנתרץ לו תירוצים קסומים, עדיין *התעלל בסנאים להנאתו*, ומלך הסטאריק אולי היה קול (חהחה, קול הבנתם? כי הוא white walker כאילו) בגלל כל וייב הבן-פיות שלו, ובניגוד לשאר הדמויות לפחות היתה בו איזושהי הגינות ואצילות, אבל בתכל'ס גם הוא רצח חפים מפשע ואני לא חושבת שהמושגים "חמלה" או "טוב לב" היו קיימים בכלל בשפה שלו.
אפילו בני הכפר הליטבסים היו כולם אנטישמים וגועליים – ממש לא נשאר לי אף אחד to root for חוץ מונדה (אז הנה לך, סופרת, את *כן* יודעת לכתוב דמות נשית חזקה בלי להפוך אותה לכלבה אכזרית), שאותה אפילו ממש אהבתי – מה חבל שהיא היתה לגמרי מיותרת. ברצינות, *למה* היא היתה שם, מלבד לשמש כנקודת אור אחת שתמנע מאיתנו להתייאש מהאנושות כי כולם כאלה חארות? כל מה שהיא עשתה בספר היה לעשות את עבודות הבית בשביל שלמרים יהיה מספיק זמן פנוי כדי שתוכל לצאת ולעשות דברים שיקדמו את העלילה, כל ההחלטות שהיא קיבלה היו "כי אני חייבת למרים ולמשפחה שלה". מה הקטע של הספר הזה עם חובות?!
בקיצור, ברייקינג ניוז לסופרים וכותבים למינהם: דמויות מניאקיות לא שווה דמויות מורכבות! וברייקינג ניוז 2: אנחנו ממש לא צריכים לקרוא על עולם פנטזיה שכולם בו מניאקים ורוצים את הכסף/זהב שלנו, בשביל זה יש לנו את ביטוח לאומי.
הייתי מוסיפה לספר נקודה או שתיים על היעדר סיפור האהבה הדביק, אבל גיליתי שעם כל סלידתי מעמודים שלמים של השתפכויות ושבועות אהבה בין שני טינאייג'רים שנפגשו לפני יומיים או לחלופין אירועי "ואז שמתי לב שהוא זז והחולצה שלו חשפה סנטימטר משרירי הבטן שלו ומוחי כבה" שקוטעים שוב ושוב את העלילה, אני כנראה עדיין מעדיפה את זה על מערכת יחסים כמו בספר הזה, שאפשר לסכם ב"דברים שהכרחנו זה את זו לעשות" או "ואז חיינו בהסכם קר של תועלת הדדית עד עצם היום הזה".
וכך היה הספר עבורי בעיקר מעצבן: במשך רובו המכריע רציתי לכלוא את כל הדמויות בתוך חדר אחד ולתת להן להכות זו את זו בזמן שאני אלך לקרוא ספר אחר – אז אולי כדאי שזה מה שתעשו גם אתם.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על חוט של כסף