ביקורת ספרותית על צל אפל - קלע הכשף #2 מאת סבסטיאן דה קסטל
ספר מעולה

---

***צל אפל – קלע הכשף 2***
[או: קסמים במערב הפרוע]

אמ;לק: כן או לא? תגידו אתם רציניים? חיכינו לספר הזה כל חיינו, לא לקרוא אותו זו אופציה רק בתור מן שיטת סיגוף-עצמי

תקציר מגב הספר:
קֶלֶן עזב את הקהילה שלו, וכבר כמה חודשים הוא מנסה לשרוד לבדו ( =^.^= וכמו רוב הדברים שהוא עושה, הוא די גרוע בזה =^.^= ). הוא בן 16, הוא פורע חוק, והוא צריך לגייס את כל חושיו כדי להחזיק מעמד ב"שִבעת החולות". הוא מתגעגע לביתו, הוא מתגעגע למשפחה, ויותר מכול הוא מתגעגע לנֶפֶנִייה, הנערה שנאלץ להשאיר מאחור.
ואז הוא פוגש את סֶנֶרָה, שעיניה מכוסות אבל היא אינה עיוורת. למרבה התדהמה, סנרה מסתירה סוד מאוד מוכר לקלן עצמו ( =^.^= אתם בטח מנחשים במה מדובר. ואם לא, תקראו שני משפטים הלאה =^.^= ). הוא נחוש לעזור לה וגם לעצמו, אבל מרגע לרגע המצב נעשה מסוכן, מדמם ( =^.^= מדמם?! =^.^= ) ומאיים יותר ממה שקלן אי פעם דמיין. מגפת הצל האפל הולכת ומתפשטת, וקלן נאלץ להודות שכנראה האנשים שלו הם אלה שאחראים לה.
צל אפל הוא הספר השני בסדרת הפנטזיה המסעירה "קלע הכשף". כמו הראשון ואפילו קצת יותר ( =^.^= די נו לא לריב, *שניכם* ספרי פנטזיה מסעירים =^.^= ), צל אפל מותח, מפתיע, עתיר כשפים, קסמים, תופעות על-טבעיות ( =^.^= אז לזה מתכוונים כשאומרים "כשאתה לא יודע את התשובה המלאה לשאלה במבחן, תחרטט כדי לתת נפח למה שאתה כן יודע? "כשפים, קסמים, תופעות על-טבעיות, אה...כישופים? קוסמויות? קיסומים?" =^.^= ) מבחני אומץ, רגעי פחד וגיבור שובה לב.

ומה אני חשבתי:
my oh my, כמה חיכיתי לספר הזה! (כאילו, האמת שחיכיתי לו ממש לא הרבה כי ההוצאה החביבה תרגמה אותו בזריזות מפתיעה (שוב תודה, כתר ספרים), אבל שמעתי שלהתחיל את הסקירה במשפט דרמטי מושך קוראים). ועכשיו סופסוף הוא כאן, ואני יכולה להתאחד מחדש עם אהוביי ומגניביי: קלן, שהוא פחות או יותר התאום הספרותי שלי (כלומר, לוזר שנון להפליא עם מזל רע להדהים ששותפו העיסקי הוא חתול); פריוס פיצ'פקס (לא, אני לעולם לא אצליח לבטא את השם האמיתי שלה) שהיתה קולית עוד מלפני שזה היה קול; רייקס החתולפלצת הרצחני המתוק, המהווה את אחד היצורים הנדירים האלה שככל שהם מאיימים לאכול את העיניים שלך, כך אתה מתאהב בהם יותר; ואפילו זכיתי לטיפ-טיפונת משלה, הילדונת היהירה והמטופשת הזאת, שאני לא יודעת מה איתכם אבל אני מתה עליה. את כל הכיף הרסה דמות חדשה בשם סנרה, שרייקס היטיב ממני לתאר כ"רגזנית? כלבה? מעצבנת ומסריחה?" היא בהחלט כל זאת ועוד, אבל מה שעיצבן במיוחד הוא שבמקום להיות שם על תקן הדביל שכל הקוראים עומדים בתור כדי לתת לו כאפה (שזה התקן הסביר וההגיוני לתת לדמות שכזו), לסנרה לא רק היה תפקיד מרכזי והכרחי בעלילה (כך שלא נראה שאפשר היה פשוט להפיל אותה לאיזה בור שורץ עכברושים ולהמשיך הלאה), אלא למרבה הזוועה היא שימשה כ*מושא אהבה*. כאילו, זה לא שאני לגמרי מאשימה את קלן, כי: א. הוא בן 16 וההורמונים שלו משתוללים ב. הוא כן מרגיש רע לגבי נפנייה (שחמודה מסנרה פי אלף אם תשאלו אותי) ותכל'ס בליבו מעדיף אותה, אבל: ג. כנראה שהוא לא יראה יותר את נפנייה בחיים (לא שזה לגמרי תירוץ קביל כן? אם *אני* הייתי מאוהבת במישהו, הייתי נשארת נאמנה לו לנצח, כיאה למישהי שהתחנכה על ברכיהן של יצירות מופת כגון "שודדי הקאריביים", שלימדו אותי בין השאר להישאר נאמנה לקראש שלי על ג'וני דפ כמו שאליזבת נותרה נאמנה לוויל, אבל אני סוטה מהנושא). אבל נו, צריך פשוט לקבל את זה שבספרים מהסוג הזה תמיד תהיה נערת ג'יימס בונד (או איך שלא קוראים למקבילה המערבונית שלה): הקאובוים (ובמקרה הזה גם הקאוגירלים והקאוקאטים) מגיעים לעיירה ומכסחים את הכנופיה של קלינט איסטווד (או שקלינט איסטווד הוא הטוב בעצם? אני לא בקיאה בז'אנר)...אי-אפשר לעשות את זה בלי לשבור בדרך את ליבה של בת השריף, זה בניגוד לחוקי הפורמט. [אם כי, אפשר להוריד טיפה מזמן המסך של כל הרומנטיקה הזאת? נניח, בואו נסכים שלסופרים מותר להכניס עמוד אחד של רומנטיקה על כל 300 עמודי סיפור, ועל כל עמוד נוסף הם צריכים לשלם קנס, כליה למשל].
ומה לגבי שאר הספר? בדיוק מה שציפינו ממנו לאור היכרותנו עם הספר הראשון: שפע קרבות, מתח, הרפתקאות והומור (אלוהים, אני נשמעת כאילו מישהו סוחט ממני המלצות על הספר באיומי אקדח אז אני פולטת את אוסף המחמאות הגנריות הראשון שעולה בדעתי. אבל נשבעת לכם שזה לא ככה, כל הדברים האלה באמת נכונים!) המון קטעים בספר גרמו לי לצחוק בקול, חלק הזכירו לי את הסגנון האדיר והייחודי של ריק ריירדן, ואחרים (תחזיקו שניה חזק בתשמיש הקדושה הקרוב ביותר ותתכוננו לקצת חילול קודש) היו אפילו קצת כמעט טובים ממנו. כל זאת יחד עם פנטזיה מסוג חדש שטרם קראתם, שיגרום לכם להצטער שלא המציאו אותו קודם, והגיבור הכי אמיתי ואנושי שיכול להיות – הוא לא מצליח בכל דבר שהוא עושה מהנסיון הראשון כי נבואה עתיקה העניקה לו כוחות אדירים, הוא לא שורד בזכות ערימות חברים שמחבבים אותו ללא סיבה נראית לעין וששים להקריב את עצמם למענו. הוא סתם לוזר בעל תושיה וחתול, בדיוק כמוכם.
ובקיצור, כפי שניסח זאת הסופר עצמו בתודות (בצורה דומה להפתיע לאיך שאני ניסחתי את זה קודם): "טוב, זה מן מערבון אבל עם קסם ובלי קאובויים(1)...ויש שם חתול-סנאי מדבר. מה זה חתול-סנאי, אתם שואלים? אז ככה..."

(1)על זה אני מוחה. *יש* שם קאובויים. יש להם סוס ויש להם כובע של קאובוי ובשלב מסוים בספר אפילו מופיע בנאדם עם לאסו קסום.

נ.ב
שכחתי לומר מילה טובה על התרגום – הוא משובח. לרוב אני נוהגת רק להתלונן על תרגומים גרועים ולא אומרת כלום על הטובים, כי תרגום טוב הוא כמו מרגל טוב: אתה לא אמור להרגיש שהוא שם, אבל אחרי שסבלתי בחיי מכל-כך הרבה תרגומים גרועים אני מרגישה צורך לציין לשבח את המעטים שהם לא

נ.ב2
יש פה מתלמדי faceless (ממשחקי הכס כאילו) בקהל? יש לכם מקום פנוי ברשימת המוות שלכם? תרשמו: ג'יין האריס. כי עכשיו קראתי בתודות את המשפט הבא: "ג'יין האריס, שלא רק סיפקה את השם לספר השלישי, אלא גם שכנעה אותי להכניס מעט רומנטיקה לחייו של קלן המסכן." חבל ג'יין, חבל.

נ.ב3
-ממשיכה לקרוא בתודות-
יו די אני מתה, הסופר החמוד הודה לי ואיחל לי חתול-סנאי! הנה: "כותבי סקירות (אני!), בלוגרים (אני!), ומוכרי ספרים טובים ונדיבים שהתאמצו במיוחד לקרוא את הספר (אוי אתה מותק, זה לא היה קשה בכלל, מה שהיה קשה הוא להפסיק לקרוא!), לעמוד בדדליינים של הפרסום בדפוס וברשת ולהציג בפני הקוראים את קלן, פריוס ורייקס. הלוואי שלכולכם יהיו חתולים-סנאים משלכם!" אז בעקרון לי יש כבר חתולים-סנאים אבל יו תודההה

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על צל אפל - קלע הכשף #2