ביקורת ספרותית על הקסם של רוזמרי מאת וירג'יניה צימרמן
בזבוז של זמן

---

***הקסם של רוזמרי***

אמ;לק: כן או לא? ליידיז אנד ג'נטלמנז, התגלה הספר הגרוע ביותר בעולם! היחיד שמתהדר גם בהיותו הספר הראשון שגרם לי להירדם תוך כדי קריאה (תזכורת לעצמי: לא לקרוא ספרים משעממים במיטה) וגם בסגנון בלתי קריא בעליל ובתרגום נוראי. אז בקיצור, לא

תקציר מגב הספר:
רוזמרי ואדם תמימי דעים בכל נושא כמעט. שניהם מסכימים שלמילים יש כוח, ולספרים יש חשיבות. כמובן, יש ספרים חשובים יותר מאחרים ( =^.^= לא יודעת למה המשפט הזה נשמע לי קצת גזעני =^.^= ). רוב הספרים האהובים על רוזמרי הגיעו לידיה בהמלצת אחותו המבוגרת של אדם, שֶׁלְבִּי.
עכשיו רוזמרי ואדם מצאו ספר ישן. לא סתם ישן – הוא ממש עתיק. ייתכן אפילו שהיה שייך לשייקספיר. קרוב יותר לזמננו, הוא התגלגל לידיה של קוֹנְסְטַנְס, משוררת ישישה שזיכרונה נמחק כמעט כליל. לפעמים מופיע כתב יד מסתורי על דפי הספר המצהיבים, לפעמים לא. מוזר? כן. קסם, או כישוף? לא ייתכן. אבל אולי בכל זאת...
מתברר שיש לספר הזה צד אפל. הוא מתקשר לזיכרון, או נכון יותר לאובדן הזיכרון - לשליחת אדם שאתה אוהב אל תהום הנשייה, אל הריק. כששלבי נעלמת, רוזמרי ואדם פותחים בחיפוש נואש להשיב אותה – ולשמר את זיכרונותיהם לגביה, שלא יאבדו.

ומה אני חשבתי:
שלא כמנהגי, אתחיל בתלונות על סגנון הכתיבה, כי לא משנה עד כמה תוכן הספר היה גרוע (והוא היה) – הצורה שבה הוא נכתב היתה גרועה יותר (כאילו, הצורה שבה הספר נכתב גרועה יותר *מכל דבר*. אפילו מימי ראשון ומההתחממות הגלובלית). אתם יודעים שבדרך-כלל אני לא הופכת שולחנות ושורפת צמיגים בגלל סגנון כתיבה אומלל ותרגום סוג ז' ושהסיבולת שלי לדברים הנ"ל גבוהה ביותר, אבל יש גבול לכל חתול, וכשספר מפיל עליי גם טינאייג'רים מודרניים שמדברים כמו דמויות שייקספיריות עילגות, גם מילות פסיכומטרי אקראיות, גם קפיצות בין זמנים, גם פשלות תרגומיות נוראיות וגם טעויות גסות ומביכות ברפרנסים ספרותיים – אזעק גיוועלד (מה שזה לא יהיה שהמילה הזאת אומרת. אני בוחרת להאמין שזו קללה ממש גסה ביידיש)
אפרט, כי כשאני קוטלת אני קוטלת דק-דק:
1. שפה: א. שפת הדיבור של דמויות אמורה להתאים לגילן, אופיין והשכלתן. לא יתכן שכולם, החל מילדים בני שלוש-עשרה וכלה במורה שלהם לספרות אנגלית, ידברו באותה שפה מליצית גבוהה. ובלי קשר, אף פעם לא יתכן שילדים מודרנים בני שלוש-עשרה יגידו דברים כמו "אנשים רבים חיו כאן" (הרבה אנשים!) או "זה יותר הבית שלה מאשר של אביך" (אבא שלך!) וכמובן שלא "הבאת את זה על עצמך במו פיך", שלא לדבר על "שכה אחיה" ו"מחמל נפשי". מתי היתה הפעם האחרונה שהסופרת פגשה טינאייג'ר, בפלמ"ח?
ב. יש מילים שאני מצפה לפגוש בשתי סיטואציות בלבד בחיי: ספר הלימוד לפסיכומטרי, והפסיכומטרי. ובכל זאת, הן השתרבבו איכשהו לספר הזה. וכך, בניגוד לציפיותיי הפרועות ביותר, התוודעתי שוב למילים כגון תצרף (במילה "פאזל", לעומת זאת, לא נעשה שימוש אפילו פעם אחת), שכיית חמדה (נשבעת לכם), אנתולוגיה (טוב, זאת עוד מילה בסדר, אבל לא לתיאור ספר לימוד של כיתה ז'!), אווילים (אם כבר, אני מעדיפה כסילים), מיזע ואפילו מצנן (מצנם? מזגן? מקרר? מה זה הדבר הזה?!) ואפשר להבין גם מה זה לעזאזל נייר מילימטרי, כמו בביטוי "מחברת כרוכה בסליל מלאה בנייר מילימטרי"? הבנתי שמחברת כרוכה בסליל זו מחברת ספירלה, אבל מה יש בפנים? שורות? משבצות? מילימטרים?
2. מסע בזמן? אני לא *חושבת* שזה מה שקרה בספר, אבל הכתיבה בטוח הצליחה לבלבל אותי: הפרק הראשון נכתב בזמן עבר, ופתאום ללא סיבה ברורה התחלף להווה (לא, זה לא היה פרולוג בעבר והשאר בהווה, זה קרה באופן אקראי באמצע תיאור של רצף אירועים אחד), וכשאני אומרת התחלף להווה אני מתכוונת שמרגע זה ואילך *הכל* היה כתוב אך ורק בהווה, אפילו זכרונות והרגלים. כתוצאה מכך, משפטים שהיו אמורים להיות למשל "אני מסדרת את החדר ומוצאת את תיק הבריכה הישן שלי. אני ושלבי היינו הולכות לבריכה המון, ושם היינו מטביעות אנשים שהציקו לנו ומחביאות את גופותיהם במקררי הארטיקים", נכתבו בספר כך: " אני מסדרת את החדר ומוצאת את תיק הבריכה הישן שלי. אני ושלבי הולכות לבריכה, מטביעות אנשים שהציקו לנו ומחביאות את גופותיהם במקררי הארטיקים". כאילו הגיבורה ושלבי פשוט נעלמו מהחדר, התממשו בבריכה ומיד התחילו לרצוח אנשים (הבהרה: הדוגמאות הנ"ל להמחשה בלבד, שום אירועים אפילו קרובים ללהיות כאלה מסקרנים לא קרו בספר הזה).
3. תרגום מהמזעזעים שנתקלתי בהם אי פעם (ואל תשכחו שקראתי את "נסיך מכני", אז אם אני מזדעזעת ככה מתרגום הוא צריך להיות מחפיר באופן יוצא מגדר הרגיל):
א. תרגום גוגל – למשל "לוודא שאנחנו על אותו עמוד" (on the same page כאילו), "היא נשמעת לא נוחה" (she sounds uncomfortable כנראה? אבל כאילו מה היא, ספה?!), "אהבתי את הכיתה ההיא" (במשמעות של "אהבתי את השיעור ההוא", כלומר I liked that class כנראה במקור) ועוד.
ב. בתרגום של רפרנסים ספרותיים מסוימים נתקלתי בטעויות מבישות ומשפילות כל-כך, שאם הייתי חיה בעידן בו היו נהוגות מילים כגון "אווילים" או "שכיית חמדה" הייתי מזמינה את המתרגם לדו-קרב. עכשיו, באמת שאני לא מצפה מכל מתרגם להכיר כל ספר שקיים בעולם. אבל לתרגם את "היומן של רידל מהארי פוטר" כ"יומן החידות של הארי פוטר"? לתרגם אכלנים (ממצפן הזהב) כ"גולברים?" ודמונים כ"נשמות"?! אפילו אם לא קראת את הספרים האלה, לפחות תנסה להסתיר את זה על-ידי כך שתציץ בהם ותוודא שתרגמת נכון!
אבל לו לפחות הנסיונות לצלוח את הכתיבה הזוועתית הזו היו משתלמים, ומתגמלים אותי בסיפור מעניין. אך לא: הסיפור היה יותר דליל מחלב 1%, ולמעשה אני לא חושבת שהוא הרחיב אפילו טיפונת מעבר למתואר בתקציר – לא מבחינת עלילה, לא מבחינת דמויות (השם ישמור שיהיה להן אופי מעבר ל"מדברות בשפה מליצית מוזרה") ולא משום בחינה אחרת - רוזמרי ואדם מוצאים ספר קסום, מעלימים בעזרתו את שלבי בטעות, ובשארית הספר מנסים להחזיר אותה בחזרה. זהו. אז איך בכל זאת הצליחו לנפח 2 פסקאות תקציר לכדי ספר שלם, אתם תוהים? פשוט לגיבורים לוקח ממאאאש הרבה זמן לעשות כל דבר. לקח להם חצי ספר לפענח את לחש הקסם שמעלים אנשים כדי להעלים את שלבי, לכאורה כי הכתב בו כתוב הלחש ממאאאש לא ברור (זה כזה: נפגשתי עם אדם. פענחנו שורה. פרק הבא ויום למחרת: נפגשנו עם אדם. פענחנו עוד שורה). לקחו להם שלושה שירים וציטוטים בנושאי זכרון ושני מפגשים עם קשישה חולת אלצהיימר כדי להסיק שהלחש שהם גילו עוסק ב...(wait for it) זכרון. ואחרי ששלבי נעלמה, כשסוף-סוף חשבתי שיתחיל קצת אקשן, לקח להם המון, המון, המוווווון זמן לעשות...כל דבר שהוא, כי מסתבר שהלחש שהעלים את שלבי העלים גם כל זכרון ממנה, ואם הם לא מדקלמים לחש נגד כל חמש דקות, הם שוב שוכחים ממנה. מה שאומר שאחת לחמש דקות הם שכחו מה הם עושים, המשיכו בחייהם כרגיל, נתקלו בלחש הנגד איפשהו שוב, נזכרו, כתבו אותו בעט על היד כדי לא לשכוח, המשיכו לחפש את שלבי, שטפו ידיים...שוב שכחו הכל והתחילו מחדש. וכך שוב. ושוב. ושוב. אני לא יודעת, אולי זה היה איזה אלמנט ספרותי שנועד להמחיש לקורא כמה מתסכל זה לסבול מאמנזיה – אם זו היתה המטרה, היא בהחלט הושגה, כי לקרוא עמודים על גבי עמודים של הגיבורים מסתובבים סביב הזנב של עצמם היה מתסכל נורא. איפשהו כשהגיבורים הצליחו להתאפס על עצמם מבחינה זכרונית אבל נכנסו למאבק עם איתני הטבע נרדמתי. זה פשוט שלא היה אכפת לי מהגיבורים (אם היית רוצה שיהיה לי אכפת מהם, סופרת, היית יוצרת להם אישיות), לא היה אכפת לי מהעלילה, לא היה אכפת לי משום דבר חוץ מזה שהספר יגמר כבר (הכרחתי את עצמי לסיים אותו רק כי הוא היה קצר, וכי נהניתי מדי ללקט בשבילכם את כל הפדיחות התרגומיות והלשוניות ולהתערב עם עצמי כל פעם האם הספר יצליח להדרדר נמוך יותר או שהוא כבר הגיע לשיא שלו). חייבת להתגאות בעצמי ולומר שאחרי שהתעוררתי המשכתי לקרוא את השניים-שלושה פרקים שנשארו לי – והספר לא נראה פחות גרוע גם עם מח עירני ורענן. ואת כל זה סבלתי בשבילכם, עוקבים ומעריצים יקרים! כדי ש*אתם* תוכלו לקרוא ספרים טובים יותר, גם אם שעותיי היפות אבדו על הספר הזה לבלי שוב. זה בסדר, אתם לא צריכים להודות לי (מקסימום איזה לייק או מחמאה מוגזמת בתגובות). פשוט צאו ונצלו את השעות שחסכתי לכם בדרך הטובה ביותר האפשרית. תעשו אותי גאה!

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על הקסם של רוזמרי