ביקורת ספרותית על אליהם נשואות העיניים מאת אלישיב שמשי
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 15 באפריל, 2019
ע"י גל פרל פינקל



"בימים אלה מנהל צה"ל כולו, וזרוע היבשה בכלל זה, מערכה מתמשכת למיגור הטרור, לייצוב גבולות הקבע של מדינת ישראל ולהגנה עליהם ומהם. גם במערכה זו ניכרת טביעת האצבע הייחודית והמשמעותית של המח"טים, ובולטת השפעת על הלחימה כמרכיב מרכזי בפיקוד על כוחות היבשה. מגמה זו של מרכזיות המח"ט הייתה קיימת בעבר והיא קיימת גם כיום" (מתוך הקדמת מפקד זרוע היבשה דאז, אלוף בני גנץ, עמוד 7).

הספר "אליהם נשואות העיניים" (הוצאת משרד הביטחון, 2006) מאת תא"ל במיל' אלישיב שמשי, הינו מחקר הבוחן את תפקידו המיוחד של מפקד החטיבה בצה"ל ואת חשיבותו הקריטית לניצחון בקרב. הספר מנתח קרבות של חטיבות חי"ר ושריון, החילות המרכיבים את הדרג המסתער בצה"ל, במלחמה הקשה מכל, מלחמת יום הכיפורים. הספר יצא לאור סמוך למלחמת לבנון השנייה, והיא, והאופן שבו פיקדו חלק ממפקדי השדה של צה"ל על כוחותיהם במהלכה, עומדים כתמונת מראה ביחס לקרבות הקשים שמנתח המחבר, שהתרחשו 33 שנים קודם לכן. שמשי עצמו, המתמחה בחקר הפיקוד הטקטי בשדה הקרב, שירת שנים ארוכות בחיל השריון ועל פועלו כמג"ד במלחמת יום הכיפורים עוטר בעיטור המופת. הספר הוא כרך נוסף בסדרת ספרים מאירי עיניים שכתב אודות סוגיות מהותיות בתחום הטקטיקה והמנהיגות הצבאית.

שלא כמו במלחמה ב-2006, פיקדו מפקדי החטיבות במלחמת יום הכיפורים מלפנים. הדוגמה הבולטת ביותר שמופיעה בספר היא זו של מח"ט גולני דאז, אל"מ (לימים אלוף) אמיר דרורי. דרורי הגיע למלחמה כמפקד עתיר ניסיון. "במלחמת סיני היה מפקד מחלקת חבה בגולני, במלחמת ששת הימים היה סמג"ד 51 (גולני) בקרבות רמת הגולן, ובמלחמת ההתשה היה מג"ד 13 (גולני) ולחם בשלוש החזיתות" (עמוד 109). במהלך הקרבות דרורי "חתר כמפקד להיות תמיד קדימה, להוביל כל הזמן בנקודה שנראתה לו החשובה ביותר: בהתקפה הראשונה על החרמון הוא היה עם ראשוני הלוחמים, כפי שהתבטא – "לחמתי כמו מ"פ"; בפריצת נתיב תחזוקה בלילה, כיוון בעצמו את הטרקטורים; בהתקפה השנייה על החרמון היה עם החפ"ק החטיבתי צמוד לפלוגת החוד שהובילה, ואף נפצע שם; וכן הלאה. התכונות של אמיר כמפקד הן נכס שכל צבא יכול להתגאות בו. עם זאת, להימצאותו של מח"ט בקו האש הקדמי ביותר יש מחיר, ובכל קרב ראוי לשקול זאת לגופו של עניין" (עמודים 137-136).

למרות הסיכון הגבוה לשלומם ניכר כי מפקדי החטיבות ב-1973 רצו לחוש את שדה הקרב ממש, ברגלים, ולהוביל הלכה למעשה את פקודיהם, מתוך הבנה כי עמדה בלי אמצעית זו מסייעת להם לקבל את ההחלטות הנכונות, בזמן. "מח"ט 14, אמנון רשף, פיקד בליל התופת של "החווה הסינית" מתוך טנק, כשהוא לוחם אישית עם הטנקים הקדמיים ביותר של חטיבתו מול כוחות מצרים; מח"ט גולני, אמיר דרורי, פיקד בלילה של כיבוש החרמון כשהוא נמצא עם החפ"ק שלו סמוך לפלוגות החוד של החטיבה ואף נפצע קשה בקרב; מח"ט 205, יוסי פלד, לקח סיכון גדול כשבחר לפקד על החטיבה, רוב הזמן, מתוך ג'יפ. בקרב הבלימה של התקפת השריון העירקי בתל-ענתר נע עם ג'יפ פתוח בין הטנקים היורים ותחת הפגזות כבדות; מח"ט הצנחנים, דני מט, בחר להישאר בגדה המערבית של תעלת סואץ, סמוך לראש הגשר, גם כאשר המצרים איתרו את הכוחות הצולחים והמטירו הפגזות עזות לאורך זמן. דני מט נטל סיכון אישי רב, למרות שיכול היה לנוע לאחד האגפים ולהימצא מחוץ לתופת הארטילרית" (עמוד 248).

הספר כתוב בשפה פשוטה וישירה, אנטי-תזה לפקודות ולבלבול ששררו בצבא במהלך מלחמת לבנון השנייה. הוא קולח, מרתק ועשיר בדוגמאות. בסוף כל פרק סיכם המחבר את הקרב והביא ניתוח של לפעולות היחידות לאור הדילמות הערכיות והמבצעיות שבפניהן עמד המח"ט. הקריאה בו נעימה ומהנה וראוי שיקראו בו חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית וקציני ומפקדי צה"ל.
7 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 22 שעות)
מצוין





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ