ביקורת ספרותית על משרתם של שני אדונים מאת קרלו גולדוני
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 8 במרץ, 2019
ע"י סקאוט


משרתם של שני אדונים- גלגולו של מחזה.

סיימתיו אמש. המחזה עוסק במשרת בשם טרומפלדינו אשר משרת שני אנשים: ביאטרצ'יה המחופשת לגבר על מנת למצוא את אהובה שנמלט מפני החוק לאחר שהרג בשוגג את אחיה, ואת אהובה. כפי שהסברתי בסקירתי הקודמת ישנם קווי דמיון לא מעטים בין מחזה זה לתאטרון הקומדיה דל-ארטה. למעשה, מחזהו של גולדלני הוא בין היחידים שתרומתה של הקומדיה דל-ארטה ניכרת בו באופן מובהק.
כיצד מתבטאים אפיוניה של הקומדיה דל-ארטה במחזה?
ראשית כל, אחדות מהדמויות מופיעות כאן. פנטלונה, דוטורה ובריגלה מהוות חלק מהמחזה, גם אם חלק קטן ביחס לתפקידן בתאטרון המקורי.
שנית, דמותו של טרומפלדינו היא בת דמותו של ארלקינו, הליצן השדוני שהיה הפופולארי ביותר מבין דמויות הקומדיה דל-ארטה אשר הוצגו על הבמות. טרמפולדינו, כפי שנהג לעשות זאת ארלקינו, הוא טיפוס חובב מזימות, ולמרות היותו תמים בתחילה, בור ועם הארץ, הוא מצליח להתל באדוניו ובסובבים אותו פעם אחר פעם ולספק לקוראים רגעי צחוק בלתי נשכחים. גם גרגרנותו הבלתי נגמרת מודגשת במחזה זה. באחת מהסצנות, כאשר שני אדוניו מגיעים לאותו פונדק ובדרך פלא לא חוזים זה בזו, מתרעם טרומפלדינו על כך ששעת הצהריים עברה לפני חצי שעה והוא רעב כבר מלפני שעתיים. סצנה נוספת המעוררת בקורא וצופה פרצי צחוק בלתי נשלטים היא הסצנה בו מוטל על טרומפלדינו, מכורח הנסיבות וכתוצאה ממעשיו, להגיש לשני אדוניו בה-בעת ארוחה שלמה. מעשה זה מצריך זריזות וגמישות ונראה כי טרומפלדינו צולח את המשימה בתושייה מרשימה ואף לא משכיח מליבו את עצם רעבונו שאף הוא בא על סיפוקו- הוא פשוט טועם מכל הבא ליד, מהמטעמים אשר אוחז בידו ומיועדים לאדוניו.
" אבל אם אני עבדתי בשביל שניים, אז עכשיו אני רוצה לאכול בשביל ארבע!"

מלבד טרמפולדינו אשר מהווה גלגולו החד משמעי של ארלקינו, ישנה גם סרמלדינה שהיא בת דמותה של המשרתת קולומבינה, אהובתו של ארלקינו. וביצעה עבודתה לעילא ועילא והזכירה לי אותה מאוד. קולומבינה אף היא הייתה משרתת ולמרות משלח ידה זה, היא התאפיינה בניצוצות חוכמה והתרגזה על דברי הגברים בקשר למיעוט יכולתן של נשים. על אף תפקידה היא הפגינה חריפות שכל והצהרותיה בדבר נשים וגברים מזכירים מאוד את סמרלדינה. סמרלדינה, כבת דמותה הנאמנה, מציגה נגיעות פמיניזם מרשים בעולם טרום- פמיניסטי. עולם שהפמיניסטיות עוד לא הייתה בחיתוליה.
כמו כן, כפי שמתרחש בקומדיה דל-ארטה עצמה, שלרוב לארלקינו ישנה בת זוג אשר דומה לו ומשלימה אותו כשתי טיפות מים אף בלבוש, המהווה עזר כנגדו, כך גם במחזה זה. כבר בתחילת המחזה, כאשר אנו מתוודעים אל הופעתו הראשונה של טרומפלדינו הוא מתאהב בכל ליבו בסמרלדינה, חושק בה וכמהה לשאתה לאישה.

" [ מופיעה, מוציאה החרב מידה של לוקרצ'יה] תפסיקי. מה את עושה? ואתה, כלב מלוכלך, אתה היית נותן לה למות ככה? איזה מין לב יש לך, של נמר? של אריה? או אולי שטן? תסתכלו עליו, על החמוד הזה, שבגללו הנשים צריכות לשחוט את עצמן! תשמעי אותי, סניורה שלי, את יותר מדי טובה. הוא לא רוצה אותך יותר? מי שלא רוצה אותך, לא שווה אותך! שיילך לעזאזל! הרוצח הזה! את תבואי איתי. גברים לא חסרים. אני מבטיחה לך שעד ארוחת הערב אני ימצא לך תריסר [ משליכה את החרב וסילביו מרימה]"

ואולם, למרות הנקודות המשיקות הרבות שהצלחתי לשלות ממחזה זה כאילו היו דגיגים שמנמנים, ישנן נקודות שוני לא מעטות גם כן וממחובתי להציגן:
נתחיל ממאפיין עיקרי שהיה חסר במחזה זה והורגש ביתר שאת. למרות הופעתם של שלוש דמויות מתוך "ארבע המסכות" אשר אפיינו את הקומדיה דל-ארטה והיו מהדמויות הקבועות שכיכבו בה, חסר בהן העיקר והממשי, אשר הופכן למה שהן: האישיות. הן בריגלה, הן פלנטלונה והן דוטורה אינם נוהגים לפי תכתיב האישיות שהקומדיה דל-ארטה הכתיבה עבורם. פנטלונה ודוטורה אומנם משמשים כאבות לעלמות ועלמים וניכר זיק של חסימה אך הוא מזערי ולמעשה, לא מהווה את הציר המרכזי של העלילה כפי שניתן לראות זאת בתאטרון הקומדיה דל-ארטה. בריגלה, שניחן באישיות כובשת אך רעת לבב, תככנית ובוגדנית, אינו מתבטא כאן בכלל. הוא אומנם מתפקד כבעל פונדק אך הוא נדיב ואכפתי, שינוי אופי זה נוגד את אישיותו המקורית שבבסיסה היא קיצונית.
אף פנטלונה ודוטורה לוקים בחסר. פנטלונה בקומדיה המקורית מתואר כגבר קשיש, כחוש, קמצן, אובססיבי, תאב מין ושתלטן שרודה בכל הסובב אותו. במחזהו של גודלני הוא עטה על עצמו אישיות נחמדה ולבבית. כך גם הדוטורה שלב ליבו של אופיו: הלמדנות המגוכחת, הידענות שמהולה בבורות המעוררת צחוק בקרב הקהל, חסרה כאן. אין הוא נושא את נאומיו לכל מאן דהו החפץ או שלא חפץ לשמוע את דבריו, הוא פשוט נושא אותם ומקפיד ללמד כל אדם הנקרה בדרכו הלכות קלישאתיות ומופרכות ללא ביסוס של מקורות ברי סמכא. כאן תכונת אופי זו אינה בנמצא כלל ודמותו הבשרנית והססגונית השילה בשרה וסובלת מאנמיות מוחלטת.
גם זוגות האוהבים חורגים מקווי מתארם האחידים בקומדיה דל-ארטה. במחזה זה ישנם שלושה זוגות אוהבים:
- סילביו ולוקרצ'יה
- ביאטרצ'יה ופלורינדו
- טרומפלדינו וסמרלדינה
סילביו ולוקרצ'יה הם הזוג היחיד אשר מתאים לתיאור המושג זוגות אוהבים בנוסח הקומדיה דל-ארטה. שפתם הלשונית מליצית, ספרותית ושירית, אהבתם ענוגה, ביישנית ועזה. למרות שביאטרצ'יה ואהובה גם הם נמנים עם זוגות האוהבים המשכילים והענוגים, כלומר, שאהבתם אינה יצרית וארצית אלא כמעט רוחנית, הם בכל זאת שונים, אהבתם אחרת מכיוון שביאטרצ'יה עוטה על עצמה מעטפת גברית ונאלצת לנהוג באופן אחר מאשר אישה רגילה בת המאה ה-17, היא מאמצת התנהגות זכרית. היא מרשה לעצמה להכות את משרתה וכך נוצרת סצנה משעשעת ורווית הומור בדבר הכאתו של טרומפלדינו בידי אדוניו והמסקנה המתבקשת, כאלחר יד, אליה מגיע טרומפלדינו: " אני משרתם של שני אדונים, חטפתי בשביל שניים!"

עניין ההכאות אינו יציר כפו של המחזאי בלבד. בקומדיה דל-ארטה אחד מהמאפיינים המרכזיים בקומדיה, מלבד אישיותן הקיצונית של הדמויות ומלבושיהם המפוארים אשר הכניסו אוטומטית את הצופים בהם לעולם אחר, ייחודי וקסום, הוא התנועתיות והשימוש במוטיבים פיזיים לשם הגברת הגרוטסקיות, האבסורדיות והצחוק בקרב הקהל. לכן, רוב דמויות המשרתים חטפו מכות, חבטות, נפלו, קמו ונפלו פעם נוספת ועשו מעשים מופרכים ולא צפויים. גורם הפתעה זה, בין היתר, עורר את פרצי הצחוק הרצויים. צ'ארלי צ'פלין, גדול השחקנים שידעה האנושות, שאב השראה לסרטיו באופן ישיר מקומדיה זו.
כפי שניתן לראות, גם גודלני שאב השראה ליצירתו ממאפיין החבטות והסלפסטיק [ מקל שייועד להכאה והיה ברשותו של ארלקינו בכל עת] והשתמש בו אומנם לא פעמים רבות אך בתבונה. מלבד מאפיין זה, בסף המחזה, כאשר טרומפלדינו נאלץ לספר את סיפורו הוא משתמש במאפיין נוסף ועיקרי, הייחודי בלעדית לקומדיה דל-ארטה, הלאצ'י. הלאצ'י היו רגעים בהם הדמויות הפסיקו מכל פעולתן והחלו לעסוק בפעלולנות ומופעי להטטנות שכל מטרתם לשעשע את הקהל. הם לא תרמו בשום צורה לקידום העלילה אך איפשרו לשחקנים להפגין את כישוריהם החדים במשחק, ליצנות ואומנויות הבמה ואף היוו מרווח נשימה לשחקנים ששכחו את הטקסט להתאפס על עצמם מבלי שהקהל ירגיש בכך. הלאצ'י בו משתמש טרומפלדינו הינו לאצ'י דומם הנעשה בתנועות גוף בלבד והוא משובץ בסופו ולא באמצעו.

לסיום, ניתן לחשוב שאיני מרוצה מהמחזה ולא הסבתי ממנו הנאה. אדרבא ואדרבא! הנאתי מהמחזה הייתה רבה מאוד. טרומפלדינו הוא דמות משעשעת שהצליחה לסבך את העיניינים בסבך קשה במיוחד וגם להתירם. למרות תמימותו ובורותו הרבה בענייני קרוא וכתוב, הוא הפגין ידענות וקלילות שמאוד אפיינה את ארלקינו. אז הוא אינו ארלקינו אחד לאחד וחסרים בו מאפיינים מהותיים אבל הוא העביר את ההרגשה ושעשע אותי וזה החשוב מכול.
גם שאר הדמויות עשו את עבודתן נאמנה. בייחוד ביאטרצ'יה שהפגינה כישורי שימוש בחרב ראויים להערכה בעת הקרב הקצרצר עם סילביו. קומדיה דל-ארטה במלוא מובן המילה המחזה הזה איננו אך הוא מצוין בפני עצמו.




11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סקאוט (לפני שבוע)
אני תכף אפרט לך יותר בהודעה נפרדת. מה שכן, הוא הושפע מקומדיה קלאסית והקומדיה היוונית. הוא היה אחד מאבני היסוד של הקומדיה דל-ארטה שהושפעה ממקורות שונים כמו הקרנבל, הקומדיה היוונית וכדומה. היא פשוט הקצינה את הסצנות וגרמה להן להיות מופרכות ונטולות עוד יותר חיבור למציאות.
סקאוט (לפני שבוע)
מושמוש- יכול להיות שהתאטרון היידישי שאב השראה מקומדיה זו. בעיקרון, זה תאטרון שהורכב על ידי שחקנים חובבנים.
מושמוש (לפני שבוע וחצי)
אשמח אם תרצי להרחיב על הקומדיה המשכילית. המקום היחיד שמצאתי איזכור באינטרנט זה על הצגות באידיש (יידיש), שהיו קומדיה משכילית. מעניין אם זה היה משהו קרוב למה שנקרא 'מסכת'? ז"א שעומדים ומקריאים. כתבת מדקלמים.
סקאוט (לפני שבועיים)
ומושמוש, שוב פעם: אם יש משהו שברצונך שארחיב אודותיו- מוזמן לומר. עבורי זו לא טירחה. אני אוהבת להנחיל ידע ולא לשמור אותו בבטן.
סקאוט (לפני שבועיים)
תודה רבה.
אז ככה: הקומדיה המשכילית היא סוגה שהתפתחה כתוצאה מהתיאטרון היווני אבל ההבדל בינה לבין הקומדיה דל-ארטה היא העובדה שהקומדיה דל-ארטה הוצגה בידי שחקנים מקצוענים ומאולתרת בעוד הקומדיה המשכילית הייתה קומדיה שהועלתה בידי שחקנים חובבנים ורוב ההצגות שלהם היו מדוקלמות ולא משוחקות כמו הקומדיה דל ארטה ששילבה גם קטעי ריקוד, שירה ופעלולים. מכך נובע שהקומדיה דל ארטה הייתה עשירה יותר מהקומדיה המשכילית ובוטה ממנה ( מבחינת התוכן )
הקומדיה דל-ארטה מאופיינת באווירה שמאוד מזכירה את האווירה השורה בפארסה. ( הדמויות הליצניות, הגרוטסקיות, האבסורדיות וכן הלאה)

לפי מה שאני יודעת אתה די צודק. היא אכן הושפעה מטקסים דתיים, ליתר דיוק ממשתה שנערך לכבוד האל דיוניסוס. לא הרבה יודעים אבל גם הקומדיה נולדה באותו אופן ( המשתה כלל סממנים פאליים רבים שהקומדיה דל ארטה שאבה מהם השראה למסכות שלה)
מושמוש (לפני שבועיים)
קראתי את הסקירה שלך על 'משרתם של שני אדונים'. האהבה למחזה ולמחזות בכלל עוברת לקורא. חשבתי בעקבות הקריאה, שיש בשייקספיר - הגאון בלי וויכוח - איזה משהו לא מספיק ישיר ולא מספיק חשוף, ואצל סרוונטס אין דבר כזה. תודה גם שכתבת על מקורות הקומדיה דל ארטא. יש ספר של תומפסון שאומר שהמקור של הטרגדיה היוונית בטקסים דתיים. אולי תכתבי על הקומדיה המשכילית, מה זה? תודה רבה.
סקאוט (לפני שבועיים)
ומושמוש, במידה ויש עוד משהו שאתה רוצה שארחיב בנוגע אליו שלא הרחבתי אז מוזמן לכתוב לי כאן או בפרטי, אני יותר מאשמח להסביר.
סקאוט (לפני שבועיים)
ומושמוש- דבר אחד שלמדתי היטב: שום יצירה אינה מקורית. גם הקומדיה דל-ארטה הושפעה ממקורות שונים כמו תופעת הקרנבל [ שהושפעה מטקסים פאגניים שונים] והקומדיה המשכילית וכמובן גם הקומדיה היוונית שהשפיעה על הקומדיה הרומאית.
אין יצירה, לפי המשתמע מכך, שהיא בלעדית ליוצר עצמו. זו שרשרת אחת ענקית שכל אחד מושפע מקודמו ומשפיע על הבאים אחריו. גם קומדיות המצבים [ סיטקום] הושפעו בתורן מהקומדיות השונות שנוצרו לאורך ההיסטוריה האנושית. ככה זה.
סקאוט (לפני שבועיים)
מושמוש- תודה רבה. הבנת נכון. הקומדיה דל ארטה השפיעה גם על סופרים ולא רק על מחזאים. וכמובן גם על שחקנים [ צ'ארלי צ'פלין]
לגבי הסרט של האחים מרכס- לא ראיתי אבל לפי דברייך זה אכן נשמע כך.זו פעולה שלא תורמת בשום צורה לקידום העלילה.

תודה לך על התגובה! שמחה שנהנת ושהצלחת להשכיל ושהתחברו במוחך כמה נקודות שלא היו ברורות.

ומה בדבר העובדה שבסקירתי הקודמת כתבת על סורוונטס? עדיין לא ענית לשאלתי זו, מדוע נזכרת דווקא בו.

מושמוש (לפני שבועיים)
נהדר ותודה שיידעת על העלאת הסקירה, שמלמדת על השפעת הקומדיה דל ארטה, וכדי להבין את הסקירה הזו שלך, מוטב גם לקרוא לפני כן את קודמתה המצוינת. משתיהן הבנתי שהקומדיה דל ארטה השפיעה על סופרים ולא רק על מחזאים. פשוט רשת אנושית הולכת ונמשכת. דוטורה 'הלמדן' הזכיר לי את המורה מסיפור של צ'כוב. על ערש דוויי המורה ממשיך להגיד דברים ידועים כמו:"סוסים אוכלים שיבולת שועל". 'הלאצ'י' הזכיר לי סרט של האחים מארכס, הם עסוקים בחיפוש של משהו בקרקס, אבל צריכים להיזהר שמישהו שישן במקום בו הם מחפשים לא יתעורר, ובמקום לחפש הם שוכחים את עצמם
ועושים לאצ'י (עכשיו הבנתי את זה מהסקירה שלך) וכול כמה זמן מישהו מהם מזכיר: אנחנו מחפשים! אנחנו מחפשים! ואז הם נזכרים מה הם עושים שם בכלל, וממשיכים לחפש, ושוב חוזרים ללאצ'י .. אז תודה רבה על הסקירה ..
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
בוב- תודותיי על הסברך. אני מאוד רוצה לראות את הגרסא האחרונה שהעלו לא מזמן בהבימה, אם אינני טועה.
בוב (לפני שלושה שבועות)
כמובן שבארץ. המחזה הזה מאוד פופולרי והועלה לא פעם לאורך השנים בהפקות שונות.
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
ההצגות שראית הוצגו בארץ?
ושמחה לשמוע. טרם ראיתי את ההצגה ואני מצפה לראות כי מהמחזה נהנתי מאוד. הוא מעולה.
בוב (לפני שלושה שבועות)
כשהייתי נער אבי נהג לקחת אותי להצגות. זו אחת הראשונות שראיתי על הבמה עימו. את טרמפולדינו שיחק וילוז'ני. היה נהדר!
סקאוט (לפני שלושה שבועות)
פאלפ- תודה רבה (: שמחה לשמוע!
Pulp_Fiction (לפני שלושה שבועות)
מעניין כתבת. זה אפילו מזכיר מאמר אקדמי.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ