ביקורת ספרותית על ניצוץ של אור מאת ג'ודי פיקו
ספר לא משהו

---

***ניצוץ של אור***

אמ;לק: כן או לא? אני מניחה שהייתי ממליצה על הספר כ...כתבה עיתונאית ארוכה במיוחד? כי ג'ודי, בהיותה ג'ודי, עשתה כרגיל תחקיר מעמיק ומקיף על נושא הספר (שכלל ראיון עם 150 נשים שעברו הפלה וצפיה בשלוש הפלות!) ואין ספק שהקוראים – החל מגברים שסתם מתעניינים בנושא למרות שאינו נוגע להם אישית וכלה בנערות צעירות ומבולבלות שעולמן חרב עליהן – יכולים ללמוד ממנו המון ולהפריך מיתוסים כגון, האם העובר מרגיש כאב? האם הילד הלא-רצוי בהכרח יאומץ מיידית על-ידי זוג מבוגר ועשיר עם מבטא מקסים, או שהסיכויים שיזרק למערכת האומנה גדולים מכפי שמישהו מספר? והאם הסיכון לסיבוכים רפואיים בהפלה באמת גדול (או אפילו שווה) לסיכון לאותם סיבוכים ב...ובכן, לידה? לעזאזל, אני לא חושבת שאני באמת יכולה *לא* להמליץ על הספר בלב שלם, כי הוא סוף-סוף מעלה לסדר היום נושא חשוב ש(לדעתי) המאבק הפמיניסטי לא מתייחס אליו מספיק (עם כל הכבוד למיטו, לפחות אנחנו לא רואים שלטים על אוטובוסים של "סירוב לאונס הוא לא משחק ילדים, קשה לחיות עם זה, אז פשוט תני לאנס לעשות מה שהוא רוצה כי אונס זה כיף", בניגוד ל, הממ, שלטים מסוימים אחרים). זה תחום שבו מעמד האישה *באמת* תקוע עמוק בימי הביניים, אז בואו נעלה אותו למודעות ונאבק קצת גם למענו כדי לקדם אותו, נניח, לתקופת הרנסאנס ככה?
אבל אני חייבת לומר שכספר בכלל, וכספר של ג'ודי פיקו בפרט, הוא איזה שלוש רמות מתחת לשאר הספרים שלה

תקציר מגב הספר:
"ילד", היא אמרה ללואי, "אל תיתן לאף אחד לקבוע לך מי אסור לך להיות." ( =^.^= סבבה, אבל איך זה קשור להפלות? =^.^= )
יום סתיו חמים מתחיל ככל יום שגרתי ב"המרכז" - מרפאה לבריאות האישה שמציעה בין השאר שירותי הפלה. ואז, בשעת בוקר מאוחרת, אדם חמוש נואש ונסער פורץ פנימה, פותח באש ושובה בני ערובה.יו מק'לרוי ממהר להגיע לזירה. בתור איש המשא ומתן לחילוץ בני ערובה, הוא מכין את השטח ועומד ליצור קשר עם היורה. בדיוק אז הוא מקבל הודעה בטלפון הנייד - מבתו בת החמש־עשרה, רֶן, שנמצאת במרפאה.
רן אינה לבדה. היא תחלוק את השעות הבאות מורטות העצבים עם קשת דמויות בלתי נשכחות: אחות שמנסה להציל את חייה של פצועה; רופא שמבצע את עבודתו מתוך אמונה, שלראשונה עומדת למבחן ( =^.^= איזה בולשיט, הוא לא מפסיק להאמין לרגע בצדקת דרכו, וטוב שכך, אבל למה לא לכתוב שקר פרובוקטיבי בתקציר בתקווה שזה יגרום ליותר אנשים לקנות את הספר =^.^= ); מפגינה נגד הפלות שמתחזה למטופלת ועומדת כעת מול הזעם שהרגישה בעצמה; בחורה שהגיעה להפסקת היריון ( =^.^= כמה מפתיע =^.^= ); ויורה מעורער שגמר אומר להשמיע את קולו. ( =^.^= רגע! הם שכחו מישהי. יש שם גם אישה זקנה שהגיעה לבדיקה גניקולוגית. האם כותבי תקצירים קוראים בכלל את הספרים שהם מתקצרים? once again מתברר שהתשובה היא לא =^.^= )
ניצוץ של אור מסופר במבנה מפתיע שסופר את שעות העימות לאחור ( =^.^= סבבה, אבל אנשים לא מבינים שסגנון הכתיבה הספציפי הזה הוא כמו סומבררו: הוא יכול להיות מרשים ומפתיע, אבל צריך לדעת מתי להשתמש בו =^.^= ) ומגולל את הרקע שהביא כל אחת מהדמויות אל המרפאה באותו יום גורלי.
ג'ודי פיקו כתבה עד כה עשרות רומנים שתורגמו ל־21 שפות ונמכרו ב־14 מיליון עותקים ברחבי העולם. בשנת 2003 היא זכתה בפרס "ניו אינגלנד בוק" על מכלול יצירתה.
"פיקו במיטבה, מוכיחה שהיא סופרת ללא חת... רומן סוחף על נושא מורכב שוודאי יעורר דו־שיח בשאלות כגון 'מה מגדיר הורה טוב?'" הוושינגטון פוסט ( =^.^= מה מגדיר הורה טוב?! הספר הזה הוא על *הפלות*! להגיד שהספר הזה מדבר על ההגדרה של הורה טוב זה כמו להגיד שספר על טבעונות מגדיר מה הדרך הכי טובה לצלות סטייק =^.^= )
"פיקו מציגה נראטיב עוצר נשימה בהילוך חוזר. אפקט מטלטל!" יוסטון כרוניקל ( =^.^= הידעתם? אני שונאת את המילה "מטלטל" לתיאור ספרים יותר משאני שונאת בצל. ואני *ממש* שונאת בצל =^.^= )
"מארג סיפורי מסחרר, לופת, סוחף, בנוי לתלפיות." יו אס איי טודיי ( =^.^= אוי, אני מתה על הניסוחים של ביקורות בעיתונים. זה כזה, "אני יודע איך הביקורת שלי תישמע מיוחדת וציורית! בואו פשוט נזרוק פעלים שמשמשים בדרך-כלל לתיאור סצינות סקס, יחד עם שמות של תכניות אקראיות בצה"ל =^.^= )

ומה אני חשבתי:
קצת חששתי לקרוא את הספר הזה בהתחלה, כי ג'ודי ידועה באומץ שלה להציג את הדעות היותר שנויות במחלוקת בנוגע לכל אחד מנושאי הספרים שלה, ו*ממש* לא התחשק לי לקרוא ספר שבו היא תנסה אפילו לרמוז שזכותה של אישה לעבור הפלה פחותה איכשהו מזכותה לעשות קקי (למה מהמעי מותר להוציא דברים ומהרחם אסור?!) או מזכותו של גבר לעבור ניתוח לכריתת גידול או לקבל טיפול נגד תולעי סרט (ידעתם שאורכה של תולעת סרט יכול להגיע לשני מטרים? והיא, בניגוד לעובר, נחשבת ליצור חי לפי כל הדעות. אז תגידו לי בבקשה למה יש לה פחות זכות לחיות מאשר לכם? מה, כי היא עושה לכם כאב בטן? כי זה הגוף שלכם וזכותכם להחליט שאתם לא רוצים בו תולעי סרט?)
אבל שמחתי לגלות שג'ודי אולי אוהבת להיות שנויה במחלוקת אבל קודם כל היא בת-אדם עם מצפון, ואם כי בעדינות וברגישות היא מתארת גם סיפור של אם שהריונה הלא-רצוי הפך להיות הדבר הכי טוב שקרה לה, ואת הספקות ומחשבות האשמה שקצת אוכלות כל אישה שעברה את הפרוצדורה, היא מבהירה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שמי שיודעת מה נכון וטוב בשבילה היא אך ורק האישה; שלהגיד לה שהיא הולכת לאהוב את התינוק ולהיות מאושרת בהכרח נכון בערך כמו לשדך אותה לגבר או אישה אקראיים מהרחוב ולהצהיר שהולכת להיות להם זוגיות מאושרת בהכרח; שבסופו של דבר, למרות שההחלטה קשה, רק אישה אחת מתוך 150 הנשים שג'ודי ראיינה התחרטה על ההפלה שעברה. את טענותיה היא מנסחת בצורה חדה ומדויקת, כמו למשל הציטוטים האלה:
"לואי האמין שהגברים הלבנים האלה עם השלטים והסיסמאות לא עמדו שם למען אלו שלא זכו להיוולד, אלא בגלל הנשים שנשאו אותם. הם לא הצליחו לשלוט בעצמאות המינית של הנשים, וזה היה התחליף הכי קרוב"
"הנשים האלה טענו שהן מתנגדות להפלות והתעקשו על קדושת העובר עד שזה קרה להן עצמן ולא עמד בציפיות החיים שלהן. הן היו באות לחדר הניתוח ואומרות שאצלן זה מקרה שונה. או שהיו מביאות את בנותיהן ואומרות שמדובר בסיפור יוצא דופן. לואי רצה לציין שכל מי שנכנסת בדלת המרכז היא בת של מישהו"
וגם (איבדתי את הציטוט הזה אז אני אצטט באופן חופשי): אם היתה עכשיו שריפה במעבדה, היית מעדיף להציל תינוק או ביציות מופרות, או אולי בוחר בינהם אקראית כמו בין שני תינוקות? כי לטענתך, מתנגד יקר, אלה שני תינוקות...או שלא?
וגם (איבדתי גם את הציטוט הזה אז אני אצטט באופן חופשי): למה לעובר יש יותר זכויות מאשר לאישה? למה זה הגיוני לרמוס את זכויותיה כדי להעניק לגוש רקמה את זכויותיו?
אבל אם נתעלם רגע מהנושא החשוב ונסתכל על הספר כספר, נגלה שהוא כושל למדי. למה? כי:
1. העלילה: בספר יש שני קווי עלילה – אחד על האנשים הלכודים במרפאה עם היורה המטורף (שבניגוד למה שמבטיח התקציר, אינם באמת דמויות בלתי-נשכחות, אלא למעשה אנשים שגרתיים למדי שכנראה כולנו מכירים מהחיים האמיתיים), ואחד על נערה שכבולה באזיקים למיטת בית-החולים שלה בהמתנה למשפט על הפלה לא-חוקית (או כפי שמסתבר שקוראים ללקחת זכות על גופך במיסיסיפי, "רצח עובר"). עכשיו, את הדמויות במרפאה (בהיותן כאמור שגרתיות ומוכרות) קלטתי אחרי פרק אחד – התיכוניסטית-הטובה-ירושלים שרוצה להשיג אמצעי מניעה כי היא כזאת ילדה אחראית ולפיכך גם מאוד משעממת (נכון שהתקציר גרם לכם לקוות לסיפור מסעיר על הריון של טינאייג'רית? אז לא), הבחורה שרוצה לעשות הפלה כי נכנסה להריון מגבר נשוי, הבחורה שרוצה לעשות הפלה כי היא מפחדת שההריון יגרום לבויפרינד להרגיש שהוא חייב להתחתן איתה, הרופא האידיאולוג (מילה שנשמעת לי פתאום ממש כמו שם של התמחות – רופא אידאלים. "צר לי לבשר לך, אדוני, אבל בדיקות הדם שלך מראות מחסור חמור באידאלים. אתה חייב להפסיק לעשן ולהתחיל לקחת כדורי מוסר וערכים פעמיים ביום, כי אם תמשיך להזניח את הבריאות שלך תהפוך לחרא של בנאדם"). מה כבר יש לומר לגביהם? למרבה הצער והשעמום, מסתבר שהמון.
מנגד, לא היה לי בכלל מושג שבחלק ממדינות ארה"ב (שאמורה להיות נאורה נורא – הנשיא השחור הראשון, חופש דת וכל זה) אפשר להעמיד ילדה לדין בגלל שהזמינה כדורים להפסקת הריון באינטרנט (רק אחרי שניסתה להפסיק את ההריון בכל דרך חוקית ונתקלה באטימות המערכת פעם אחר פעם, בעוד השעון מתקתק לכיוון הזמן בו כבר לא תוכל לעשות הפלה בכלל). הייתי מתה לשמוע עוד על המקרה – אבל כל שקיבלנו ממנו היה שלוש פסקאות אחת לפרק, שבקושי התייחסו לענייני החוק והמשפט המעניינים ובעיקר חזרו שוב ושוב על העובדה שהנערה עטפה את העובר במגבות נייר וזרקה אותו לפח בשירותים (האם ג'ודי שכחה בכל פעם מחדש שכבר סיפרה לנו על זה, או שהניחה שאנחנו נשכח?), וכל מה שאני יכולתי לחשוב עליו הוא שזה בטח יביא מלא זבובים ונמלים וכאילו איכ.
עכשיו תגידו לי אתם על מה אתם מעדיפים לשמוע: כישוריה של רן בהכנת חביתות, העובדה שאיזי (האחות) לא יודעת שלא אוכלים שרימפס עם הקליפה, הפלייליסט האהוב על ג'וי ואיך מחדירים נקז חזה (טוב, האמת שהחלק הזה *באמת* היה מעניין ושימושי) – או תיאור של משפט שבסופו קטינה יכולה להיכנס לכלא ל-20 שנה בגלל *שעשתה הפלה*. משפט שאליו בכלל לא מגיעים! סיפורה של הנערה נגמר באותה נקודה שבה התחיל (או למעשה, מתחיל באותה נקודה שבה נגמר, בהתחשב במבנה הספר שעליו אתלונן מיד) – כבולה למיטת בית-חולים ותוהה איך לעזאזל היא יצאה רוצחת. היה יכול להיות ממש מעניין לשמוע את הדעות בעד ונגד הפלות דרך דבריהם של התביעה וההגנה. ג'ודי אלופה בלכתוב על משפטים, ולמעשה זה מה שעשתה כמעט בכל הספרים שלה עד עתה, וטוב שכך כי אנחנו אלופים בלאהוב לקרוא אותם – אז מה עכשיו? מה?
(כאילו, אני מבינה מה. ג'ודי ניסתה להמחיש לקוראים שהנשים שעוברות הפלות והצוות הרפואי שעוזר להן בזה אינם רוצחים אכזריים ואגואיסטיים, אלא אנשים פשוטים וטובים כמונו וכמוכם שבסך-הכל רוצים הזדמנות להמשיך את החיים שלהם, בדיוק כמו שמתנגדי ההפלות טוענים שלכאורה רוצה העובר. אבל בכנות, אפשר היה להעביר את המסר הזה בפרק. שניים. שלושה. בהחלט לא צריך ספר שלם.)
2. מבנה הספר: כמו יצירת המופת "שקר אמיתי", גם הספר הזה כתוב מהסוף להתחלה. מה שג'ודי כנראה לא הבינה הוא שהסגנון הזה טוב לספרי מתח, שמתחילים מסיטואציה הזויה ומטורפת שהקורא מת לדעת איך היא התרחשה, ומשם מובילים אותו לאחור כשבכל צעד הוא מקבל תשובה אחת ועוד שתי תעלומות. אבל כאן אנחנו יודעים הכל מההתחלה: יש מרפאה, ויש בה נשים שבאו לראות גניקולוג, ויש איזה פסיכי שבא לירות בכולם כנקמה על זה שהם עזרו לעשות הפלה לבת שלו. המידע היחיד שחסר לנו הוא מה הדמויות אכלו לארוחת בוקר (ואל דאגה, זה מתברר בהמשך), מה שהופך את הסגנון הזה למסורבל, מבלבל ומיותר.
3. שתי הרעות החולות הרגילות בספרים של ג'ודי פיקו: תמיד תהיה בהם טינאייג'רית פריבילגית מטומטמת ומעצבנת (וג'ינג'ית) שעצם קיומה הוא בערך הטיעון הכי חזק בעולם להצדקת הפלות ועדיין איכשהו ההורים שלה אוהבים אותה בהגזמה (טוב, האמת שרן היתה פחות מעצבנת מהטינאייג'ריות הפריבילגיות הרגילות של ג'ודי, אבל היא עדיין היתה סתומה עד ייאוש: לספר ליורה מיוזמתה שלה שאבא שלה הוא השוטר שמנהל איתו משא ומתן? אפילו קליירי מבני-הנפילים לא עד כדי כך סתומה). ותמיד יהיו בהם תיאורים אקראיים של סיטואציות יומיומיות (כגון קיפול כביסה) שיסתיימו איכשהו באיזה דימוי מוזר ובמסר עמוק על משמעות החיים (כי כמו כביסה, אתה יכול לקפל את עתידך או לגהץ אותו. אבל לפעמים, לפעמים פשוט צריך לתת לו להתייבש לבד).
4. הסוף: מצד אחד אפשר לומר שהוא היה 100% צפוי, מצד שני לא האמנתי שזה באמת הולך להיות הסוף כי זה היה פשוט כל-כאאאאך לא אמין בהגזמה (למי שרוצה, ספוילר בסוף הסקירה).
5. שגיאות הקלדה לא מעטות, סילבסטר סטלון שנקרא משום מה "סטאלונה" ובת' שנקראת "בת", מה שגורם לכך שבכל פעם מחדש בה היא מוזכרת אני צריכה להתאמץ ולהבין מחדש האם הפעם מדובר ב-Beth או daughter.
אז כן, לקרוא בכל זאת כי זה חשוב (וכי זה ב-29.90 בצומת ספרים אז כאילו מה אכפת לכם), אבל לא לצפות לאיזה וואו ספרותי. והעיקר שתזכרו – הרחם שלכן הוא שלכן בדיוק כמו כל איבר אחר (והפרוסטטה שלכם היא שלכם, גברים, לא רוצה להפלות אף אחד. אם יש לכם גידול בפרוסטטה ואתם צריכים להוציא אותה כדי להמשיך לחיות – מותר לכם "לרצוח" אותה. אלא אם כן אתם גרים במיסיסיפי).

*ספוילר:
.
.
.
.
.

.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
.
אנחנו באמת אמורים לקנות את זה שלמרות שאף אחד חוץ מאבא שלה לא קרא לאליזבת בשם ליל, הכומר שלהם לא ידע את השם המלא שלה? אין להם איזה טקס שבועי שבו הם מברכים אנשים בשם המלא שלהם? מי שבירך את אליזבת' גודרד בת ג'ורג' או ווטאבר? ולמה השוטרים לא יכלו פשוט לבדוק מה שמות הילדים של ג'ורג' ב...לא יודעת, רישומי משרד הפנים, במקום לשאול את הכומר, שיכול להיות שהוא בלבל אותה באותו רגע לחוץ עם ילדה אחרת, ויכול להיות שהוא סתם משקר? וכשהם מגלים ש*אין* ילדה בשם ליל גודרד, הם פשוט מניחים שכל פרטיה הועלמו באופן מסתורי (על-ידי מי? הקג"ב?!) במקום לשקול את האופציה שאולי, רק אולי, ליל הוא כינוי ולא שם מלא? ומוותרים על להמשיך לחפש אותה למרות שהיא בערך הדרך היחידה להשפיע על אביה היורה?! נו באמת.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על ניצוץ של אור