בתור מי שאיבדה אם למחלת הסרטן, ועברה את הבדיקה הגנטית בעצמה, התחברתי לספר מאד. קראתי אותו בנשימה אחת, וסיימתי עם ערימת טישו יפה בצד.. הספר ריגש אותי מאד, ומצאתי נקודות חיבור גם כאם בעצמי, ואישה.
הכתיבה טובה מאד, קולחת, הדמויות מלאות אישיות ורגש, והסיפור מרתק, גם אם הוא סיפור 'פשוט' מהחיים.
מחלת הסרטן מלווה את כולנו בדרך זו או אחרת, והספר מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של משפחה, כשהיא בתוך המסע הזה.
אני רוצה להודות לקרין על האומץ לשתף במסע, ולעבור את המסע, ועל שאפשרה לי לעבור שוב במסע הזה, בשביל נוסף, ובנוקדת זמן חדשה. קראו ותתרגשו!

סיימתי היום לקרוא את הספר - בהתחלה פחדתי מאוד מהעלילה שכן, זה נשמע סיפור קשה - אבל הכתיבה של קרין הפתיעה אותי מאוד, סחפה אותי לתוך העלילה ולא הצלחתי להפסיק את הקריאה. . . ספר חשוב לכל אחד ואחת - מעלה את המודעות ומשאיר טעם של עוד...
אז מתי יוצא הספר הבא?

קראתי את הספר בנשימה עצורה במשך כל הסופשבוע. הוא כתוב בצורה רהוטה, מעניינת וסוחפת. התחברתי רגשית לדמות הראשית, לסיפור שלה ןלהתמודדויות השונות שלה.
אני ממליצה בחום על הספר, לא תרצו להניח אותו מהידיים !
מחכה לספרים נוספים של קרין!
קריאה מהנה,
נועה

סיפור מקסים ומרגש של אישה אמיצה.
מצאתי את עצמי מתחברת לדמותה של שירלי וליחסיה עם אימה, ונסחפת לתוך הרומן המבוסס על סיפור אמיתי.
הסופרת נוגעת בדילמות, בקשיים ובמורכבויות ומגישה אותם לקורא באופן מרתק, אותנטי ומעורר הזדהות.
אני ממליצה מאוד על הספר!

אתחיל מזה שהספר מבוסס על סיפור חייה של הסופרת שאיבדה את אמה בשל התמודדותה עם סרטן השחלות, מה שמלכתחילה גרם לי לגשת לספר ולקרוא אותו.
זה אומנם ספר שלא קל לקריאה בכלל ואף עצוב מאוד, אך בעיניי חשוב מאוד להיחשף אליו כי הוא מסביר בצורה מאוד ברורה ועניינית את הנושא של נשאות הגן של סרטן השחלות וסרטן השד. דבר שאני באופן אישי בכלל לא הייתי מודעת אליו.
הספר מדבר על המחלה הארורה- סרטן, ובמקרה הספציפי הזה סרטן השחלות. על תופעותיה, השלכותיה והשפעותיה.
כאב לי הלב לקרוא על ההידרדרות במצבה של האם ועל ההתמודדות של המשפחה עם האובדן. אובדן הוא דבר קשה ביותר לא משנה כמה מתכוננים אליו, כשהוא מגיע הכאב והקושי הם עצומים, כפי שמתואר בספר זה.
הספר כתוב בגוף ראשון מפיה של שירלי, דבר שמבחינתי היה מתאים לעלילה והעצים את חווית הקריאה.
שירלי משה, בת 28, נשואה לאהוד, אמא לעידן הפעוט ובהריון בפעם השנייה. היא עורכת דין שעובדת במשרד עם בוס קשוח ותובעני שכל מה שמעניין אותו זה שתהייה תפוקה של עבודה. הוא עושה לה פרצופים בכל פעם שהיא בהריון או כשהיא יוצאת מוקדם (15.00) כדי להוציא את הילדים מהמסגרות או כשהיא צריכה לצאת לבדיקות.
שירלי סובלת מהבוס שלה וחולמת להתפטר אך לא יכולה להרשות לעצמה לעשות זאת בשלב בו היא נמצאת.
אמה של שירלי ואביה החורג מגיעים לארץ לביקור מאוסטרליה, כשבמהלך הביקור אמה לא מרגישה טוב, שולחים אותה לעשות בדיקות שונות בבית החולים וכעבור שבוע מגלים שיש לה סרטן השחלות. היא מתחילה מיד טיפול בכימותרפיה ועושה בדיקות דם כדי לראות אם היא נושאת את הגן של הסרטן. התשובה יוצאת חיובית ושירלי נאלצת גם היא לעשות את הבדיקה כדי לבדוק אם גם היא ''זכתה'' להיות נשאית של הגן הארור. מאותו רגע, שקורה בדיוק ביום הולדתה ה-29, בו היא מגלה שהיא אכן נשאית של הגן האחראי לסרטן השד וסרטן השחלה, חרב עליה עולמה. מצד אחד היא צריכה להתמודד עם מחלתה של אמה ועם הפחד שתאבד אותה ולהתגייס ככל יכולתה לסייע לה ומצד שני היא חוששת לעצמה פן תחלה במחלה הארורה ומתחילה מעקבים ובדיקות תקופתיות.
לאורך הספר אנו רואים את מערכת היחסים היפה והמיוחדת בין שירלי לאמה, שדרכה מבינים את משמעותה וחשיבותה של אמא בחיים, את ההזדקקות אליה מחד והפחד לאבד אותה מאידך.
''מאז שזכרתי את עצמי ידעתי שאמא שלי היא הבן אדם החשוב ביותר בשבילי. היו תקופות שהיינו רק שתינו מול כל העולם''.
הכתיבה יפה וקולחת והעלילה הייתה מעניינת ומרתקת. הספר נקרא בנשימה עצורה למעט רגעים שעצרתי כדי לקחת נשימה מעוצמת הכאב. היה לי קשה להכיל את העצב, הסבל, הפחד והאובדן שזעקו כמעט מכל מילה בספר. פשוט בלתי נתפס איך אדם אחד עובר כל כך הרבה סבל.
לצד הכאב והסבל אנו רואים גם את הנחישות והאומץ של שירלי, איך היא נלחמת כדי להישאר בריאה עבור עצמה ועבור ילדיה. דבר שממש מעורר השראה והתפעלות.
בכלל אני חושבת שלא קל לחשוף את הסיפור האישי שלך לכל העולם עם המחשבות והרגשות הכי עמוקים שלך, זה כשלעצמו דורש אומץ רב וענווה גדולה ועל כך מגיע שאפו גדול לסופרת. אני באופן אישי מעריכה אותה על כך מאוד.
הספר הזה הביא אותי לחשוב על כך שצריך לנצל כל יום וכל דקה כל עוד אנו חיים ונושמים, שצריך להעריך את האנשים שיקרים לנו, לאהוב אותם ולהגיד להם את זה כמה שיותר.
בנוסף, הספר הזה הביא אותי לחשוב על זה שאני ברת מזל שיש לי את אמא שלי (ואבא שלי) כמה שאני לא מעריכה זאת מספיק. כמה אני צריכה לנצל את הזמן איתם ועם היקרים לי.