ביקורת ספרותית על בת אודין - טבעות העורבים #1 מאת סירי פטרסן
בזבוז של זמן

---

***בת אודין – טבעות העורבים 1***

אמ;לק: כן או לא? מאוד, מאוד לא. אחד הלא-ים אם לא ה-.

-גילוי נאות: לא סיימתי את הספר (הגעתי בערך לרבע?), אז כל האמור לעיל נכון לגבי הרבע הראשון של הספר. עם זאת אחרי רבע כזה אני לא חושבת שמשהו שהספר יעשה בהמשך יוכל לפצות על כך, אבל אתם תעשו כרצונכם-

תקציר מגב הספר:
בגיל חמש עשרה מגלה הירקה שהיא לא כמו כולם ( =^.^= בניגוד לכל גיבורה של כל ספר אי פעם? =^.^= ). היא בת אודין, יצור מעולם אחר. אין לה זנב, והיא לא מסוגלת לחוש את קסמה של הארץ. לפי האגדות היא גם מסוכנת, נשאית של מחלה. העניינים מסתבכים כאשר מתחוור לה שמישהו מנסה להרוג אותה כדי לוודא שמוצאה יישמר בסוד ( =^.^= כמה לא צפוי =^.^= ). אבל יש דברים גרועים יותר מבני אודין ( =^.^= כמו למשל הספר הזה =^.^= ), והירקה אינה היצור היחיד שחלף מבעד לשערים.

ומה אני חשבתי:
הדבר היחיד שבזכותו לא נטשתי את הספר בפרק השלישי בערך היה שכולם כל-כך מהללים את הספר הזה, צווחים בהתרגשות למראהו ומבקשים ממנו לחתום להם על הציצי, אז מי יודע, אולי אני מפספסת משהו ושווה לתת לספר צ'אנס. אבל בחיי שסגנון הכתיבה הפך את זה לממש, ממש, קשה. הכל היה כל-כך מסורבל ומייגע:
1. המונחים הפנטסטיים: אז סבבה, זה עולם פנטזיה אז לפחות לחלק מהדברים צריך לקרוא בשמות פנטזיים מסובכים כדי שהקורא לא ישכח חלילה שהסיפור לא מתרחש בעולם שלנו. אבל צריכים להיות כמה כללים:
א. אי אפשר פשוט לזרוק על הקורא עוד ועוד מילים זרות ולהסביר אותן רק באמצע הספר במקרה הטוב. מה אני אמורה לעשות בינתיים, לקרוא את כל המשפטים בהם הן מופיעות כשאלת פטל? (מי כאן מספיק זקן לזכור את שאלות פטל בפסיכומטרי? אני הייתי מאחרונות נבחניהן) לנחש? אז למה אני בכלל קוראת את הספר בעברית, אולי פשוט אקרא אותו בנורווגית ודי? ככה במקום לא להבין 90 מילים בעמוד אני לא אבין 100 מילים, לא כזה הבדל.
ב. אי אפשר להמציא מילים עד אינסוף, מתישהו צריך לעצור. *לכל דבר* בספר יש שמות, בין אם יש בכך צורך ובין אם לא: לגשרים, לשכונות בתוך שכונות, לקללות (במקום "לעזאזל" אמרו מעתה "לשלוקנה". לפחות אני *חושבת* שזה אומר לעזאזל, כי זה לא שהספר טרח להסביר). לחלק מהדברים יש גם שני שמות – המועצה היא גם אינגריסין (או ווטאבר, לא חיפשתי את המילה מחדש בספר ואין סיכוי שהצלחתי לזכור נכון את אוסף העיצורים הרנדומלי הזה) ולגיון הצללים הוא גם קילגרייבה-משהו (?) ועוד ועוד.
לא, זה לא מסתורי, זה מעצבן. יש הבדל בין פערי מידע שמעוררים סקרנות, לפערי שפה שנעשו במכוון ומעוררים בך רצון לזרוק על הסופרת את מגדל בבל.
2. הסגנון החזרתי, הדימויים שמאבדים את עצמם ושאר אסונות סגנוניים: כל דבר נאמר לפחות שלוש פעמים. התינוקת הזאת סומה וזה מסוכן, סומה זו התינוקת, מסוכן. מי זה? זה בטח רימה, זה רימה, רימה זה הוא, הוא חזר, זה רימה. והנה עכשיו (כמעט) ציטוט אמיתי כדי להוכיח לכם שאני לא מגזימה:
היא הסתכלה עליו בצורה שונה, כאילו ראתה בו את כל מה שעבר עליו מאז הטקס (תמצות במילים שלי של פסקה שלמה של בלה-בלה).
"לא ראיתי אותך מאז..."
"מאז הטקס".
היא התבוננה בו (בלה-בלה).
"מאז הטקס".
רגע. לא הבנתי. מאז *מה?*
ואת הדימויים אני אפילו לא יודעת למה לדמות, אז פשוט אניח כאן כמה דוגמאות שתוכלו אתם לשפוט:
"השם היה אמור להיות פשוט, אך רבץ כאבן בפיה. כמו אבני השקילה של סייק, אלה שכולם טענו שהן כבדות מדי, אך לא היו כך כשהסוחר הגיע לבדוק. לסוחר היו שני סטים, כך אמרו".
מי פור פאקז סייק הוא סייק?! זו הפעם הראשונה והאחרונה שאנחנו שומעים עליו, ובתור מה? כמטאפורה לתחושה שמעורר שם מסוים בגיבורה! שממנה ממשיכים במן זרם תודעה לשיטות בהן סייק מרמה את הסוחרים. *מה.*
עוד אחד: "בדממה היתה גלומה ציפיה. רעב. כחמדנותו של קבצן. תמימה. הכרחית. אך אינטנסיבית ובלתי-צפויה". אתם יודעים מה המשפט הזה מתאר? מכלאת עורבים. מכלאת! עורבים! כלומר מכלאה שעורבים נמצאים בה, והיא שקטה. שקטה איך? כמו רעב וציפיה וקבצן ואינטנסיביות ושאר מילות תואר רנדומליות.
3. השמות של כולם, שהרגישו כמו התעללות מכוונת בקורא: סבבה, אז אולי חלק קטנטן מהסיבה שבגללה התקשיתי איתם היה קשור לעובדה שהמח שלי הורגל לשמות אמריקאים מגיל אפס, והשמות הנורווגיים פחות אינטואיטיביים בשבילו. אבל אני בטוחה שגם נורווגים מבטן ומלידה התחרפנו בנסיון להבדיל בין רימה, רמויה ויומר (שלושתם דמויות אמיתיות! טוב, שתי דמויות וסוס צעצוע)
כדי לצלוח את כל זאת בהחלט צריך סבלנות שהיא מעל ומעבר ליכולת האנושית.
והעלילה הכה-נוסחתית פשוט לא היתה שווה את זה. היא אולי לא היתה נוסחתית במובן הטולקינאי, אבל בהחלט שעתקה את אחת מהנוסחאות המוכרות בתחום הפנטזיה הכבדה: עולם דמוי אירופה הימי-ביניימית הנשלט ביד רמה על-ידי (הגרסה הפנטסטית של) הכנסיה הקתולית, בה (הגרסה הפנטסטית של) בישופים וחשמנים צוברים כח וכסף בשם האל; מלחמת קודש בכופרים; והדמויות הסטנדרטיות של ילדה יתומה תמימה ואמיצה מכפר קטן שנבואות הועידו אותה לגדולות, נער מלא אידאלים ממשפחה מיוחסת שוויתר על להיות בישוף-בפרוטקציות כדי לשרת את האל על באמת (ומתאהב ביתומה האמיצה), והחשמן רישיליה המרושע. כמובן שכמקובל בפנטזיה כבדה, הטובים טהורי-לבב ואביריים עד אימה והרעים רק רוצים להשתלט על העולם כי מוהאהא. אלה שתי הסיבות העיקריות שבגללן אני נמנעת מפנטזיה כבדה, בעצם: העובדה שתמיד מדובר במאבק בין טוב מזוקק לרוע מזוקק, וזה שהדמויות תמיד תבניתיות וחד-מימדיות להחריד ובעלות שמות שוברי שיניים. (כאילו, הירקה מותק והכל, אבל היא פשוט עוד אראגון בדמות נקבה. ועם זנב. סליחה, בלי זנב). גם סגנון כתיבה מייגע, כשחושבים על זה, הוא עוד אחד ממאפייניו של הז'אנר.
אז למה קנית את הספר הזה, חתול? הוא *היה* על מדף הפנטזיה הכבדה, אחרי הכל. התשובה היא, בגללכם: *אתם* אמרתם שהוא טוב, יא חבורת יצירי אופל. אבל מי שעדיין לא קרא אותו – הרי לכם דעה נגדית מנומקת היטב שאולי תציל את העולם או לפחות את חשבון הבנק שלכם. אני מניחה שאולי-אולי אם אתם גרופים של פנטזיה כבדה לא תסבלו מאוד, אבל אם אתם כמוני – גרופים של פנטזיה ודיסטופיה לנוער, של קצב מהיר ושל כתיבה פשוטה, שנונה ומשעשעת – מומלץ לכם בחום להימנע.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על בת אודין - טבעות העורבים #1