ביקורת ספרותית על קולו של המלאך מאת גיום מוסו
בזבוז של זמן

---

תני עוד הזדמנות לגיום, הם אמרו. למשל "קולו של המלאך" הוא ספר טוב שלו, הם אמרו. אז רק רוצה להסיר מעצמי אחריות ולומר שזו לא אשמתי זו אשמתם!
***קולו של המלאך***

אמ;לק: כן או לא? כל-כך לא

תקציר מגב הספר:
קולו של המלאך הוא סיפור שמתחיל כקומדיה רומנטית והופך למותחן מרתק ( =^.^= והופך למשהו גרוע הרבה יותר, וכידוע אין הרבה דברים גרועים יותר מקומדיה רומנטית, אז אם אתם מפחדים, בצדק =^.^= ): מדלן, בעלת חנות פרחים פריזאית ( =^.^= וכלבה גועלית =^.^= ) וג'ונתן, שף גאון ובעל מסעדה בסן פרנסיסקו, שני זרים, נתקלים זה בזה באולם הנוסעים של נמל התעופה ג'יי-אף-קיי, והחפצים שבידיהם נופלים. כשהם אוספים אותם, כל אחד מהם לוקח בטעות את הטלפון הנייד של האחר.
אלא שהעניין מתחוור להם רק כשהם נמצאים במרחק עשרת אלפים קילומטרים זה מזה. הסקרנות מנצחת, וכל אחד מהם חוקר לעומק את תכולת המכשיר, וכך את חייו של האחר ( =^.^= וזה בכלל לא סטוקרי וקריפי מצידם =^.^= ). כשהם מגיעים כל אחד לעברו הרחוק של השני, מתברר לשניים, להפתעתם, שחייהם קשורים בסוד שחשבו שקברו לעולם.
גיום מוסו הוא אחד הסופרים הצרפתים המצליחים ביותר היום ( =^.^= ההסבר היחיד לכך הוא שכנראה כל הסופרים הצרפתים האחרים מתו =^.^= ). קולו של המלאך הוא הספר הראשון מפרי עטו המתורגם לעברית. ( =^.^= מה? אז איך הגענו למצב שתרגמו עוד ספרים שלו? אתם רוצים להגיד לי שהספר הזה מכר יותר מ"נערי העורב"? יותר מ"לוקווד ושות'"? וכל סדרה טובה אחרת שהפסיקו לתרגם אי פעם? זהו, איבדתי אמון בעולם באופן סופי =^.^= )

ומה אני חשבתי:
קראתי שלושה ספרים מבית-היוצר שלגיום (שם מסחרי גאוני שהמצאתי לגמרי בעצמי) עד כה, ואני כבר יכולה להגיד שאם קראת אחד קראת את כולם. ההבדלים בינהם הם כמו ההבדלים בין פנקייק אוכמניות ופנקייק נוטלה: תוספות שונות קטנות על אותם רכיבי בסיס בדיוק (או שאולי יותר נכון להשוות אותם לפיתה מופשרת-למחצה, כי פנקייק זה משהו שאתה קורא בשמחה ובתאבון גדול ופיתה מופשרת-למחצה זה משהו שאתה קורא כשאין לך שום דבר אחר לקרוא).
היכונו, אם כך, לעוד ספר שבו:
*צרפתים מגיעים בסופו של דבר לניו-יורק (ולא משנה כמה יהיה צריך לעקם את העלילה לשם כך);
*הגיבורים הם בלונדינית שפלה מוסרית וגבר שמתרוצץ אחריה ככלבלב נאמן;
*בשלב כלשהו ישולב בעלילה סוטה שחוטף ו/או רוצח נערות צעירות;
*ברור מתמיד שפירוש המילה "הגיון" במילון שלנו ושלגיום הוא שונה בתכלית. כך למשל:
א. זה תמיד משום מה הגיוני יותר בעיני הדמויות לטוס טיסה בת שבע שעות כדי לשאול מישהו שאלה קצרה בעלת חשיבות בינונית, מאשר לדבר איתו בטלפון (או אפילו להתקשר אליו רק כדי לוודא שהוא בבית ושאתה לא סתם טס עכשיו שבע שעות סתם)
ב. כשלגיבורים אין איפה לישון (מה שסביר שיקרה לאור הרגלי הטיסות הפתאומיות הפרועים שלהם) תמיד יצוץ חבר עשיר להפליא שיסכים לארח אותם ובמקרה גר בדיוק באיזור שבו הגיבורים נמצאים כרגע (כי למי מאיתנו אין חברים הכי טובים במדינה זרה שאנחנו בקושי מבקרים בה?) ובמקרה גם לא נמצא בבית אבל הרכב שלו כן, עם המפתחות בפנים, כך שהגיבורים יהיו חופשיים לקחת אותו ולהרוס אותו
ג. כולם שוכבים עם הרופאים שלהם כאילו זה הסטנדרט. עזבו את זה שזה מטריד ומרגיש כאילו השתרבבו לספר סצינות מתסריט של הופעת חשפנים ("הרופאה פתחה את דלת חדר הטיפולים, אבל היא בכלל לא נראתה כמו רופאה אלא יותר כמו דוגמנית, החלוק נצמד לגופה בדרכים מחמיאות ביותר, הו כן"), זה לא חוקי! ברור שאנשים עוברים על החוק מדי פעם, אבל למי שקורא את הספרים האלה זה מרגיש כאילו *כל* רופא בצרפת משלים הכנסה כג'יגולו
הדבר ההגיוני הכמעט יחיד בספר היה, למרבה הפלא, התעלומה ופתרונה :O
והדברים שהיו ייחודיים לספר עצבנו אותי אפילו יותר – בראש ובראשונה, הדמויות: כבר קראתי ספרים אינספור בהם הגיבורים היו מטומטמים, בכיינים, מתנשאים ואגואיסטים – אבל טרם נתקלתי בצמד טיפוסים נאלחים ובזויים כמו כאן: תכונת האופי הראשונה של שניהם שאנו זוכים להכיר היא מציצנות כפייתית: האחד מדפיס את כל התמונות מהטלפון של האחרת ותולה אותן בבית שלו, מחטט ביומן המחזור שלה ואז מנסה באובססיביות לפרוץ את הסיסמה לקבצים הסודיים שלה, ואילו היא מקשיבה להודעות הקוליות שלו ומחטטת בצורה מוגזמת (ובנקודות מסוימות לגמרי פלילית) בחיי המשפחה שלו. את ג'ונתן (הגיבור) עוד יכולתי לסבול לפרקים (כשממש התאמצתי) – כמו שאר גיבורי שלגיום הגבריים, הוא בגדול די למל"מ – אבל מדלן (הגיבורה) היתה פשוט אוסף של כל התכונות האנושיות שאי פעם גרמו לנו לומר "איזה בתזו*ה": היא בגדה בארוס שלה (לא רק בגדה, העמידה פנים שהיא הולכת לבקר את חברה שלה ואז הפסיקה לענות לו לטלפון , עד כדי כך שאפילו המאהב שלה חשב שאולי כדאי שלפחות תגיד לו שהיא בסדר וחיה כי הוא בטח משתגע מדאגה) כי הארוס היה "בטוח ויציב מדי ואני צריכה אקשן". היא מאיימת על אנשים בנשק, יורה בהם, גונבת את הרכבים שלהם וכמעט דורסת אותם כאילו הם דמויות ב-GTA ולא אזרחים תמימים שאשכרה יכולים להיפגע, שוב בשם המרדף אחר האקשן. והיא מתנהגת לכולם בגסות רוח במקרה הטוב ובגועליות צרופה במקרה הרע ("בעלך הציע לך נישואים כשהוא היה שיכור ואחרי זה הלך להקיא, אז תזכירי לי למה יש לך זכות לדבר על הצעות נישואים?" לחברה הכי טובה שמנסה לברך אותה לרגל אירוסיה; "הבעיה שלך היא שאתה לא מספיק גבר" לעובד בחנות שלה, נער נחמד שרק מנסה להשקיע ולרצות אותה). מכיוון שרבים מקווי האישיות האלה דומים להפליא לדמות הנשית השניה-מתוך-שתיים מבית שלגיום שאני מכירה (אליס מ"סנטרל פארק"), עלתה בי תחושה רעה שיתכן ומדובר היה בנסיון מעוות ליצור דמויות נשיות חזקות, רק שהסופר לא יודע להבדיל בין אישה חזקה ובין פוסטמה.
ושנית, סגנון הכתיבה, שהיה בלתי-נסבל לפחות כמו גיבורת הספר – ואולי אני מדחיקה זכרונות טראומטיים, אבל אני באמת לא זוכרת שהוא היה כל-כך נורא בספרי שלגיום האחרים. במקום פרק מנקודת מבט של כל דמות, היו פרקים עם *פסקאות* מנקודת מבט של כל דמות: אשכרה פסקה הוא, פסקה היא, פסקה הוא, כאשר הפסקאות מופרדות זו מזו באמצעים רנדומליים – פעם בכוכביות, פעם בכותרת מודגשת עם מיקומה הגיאוגרפי של כל דמות, ופעם (איי שיט יו נוט) הפסקאות של דמות אחת היו כתובות בצד ימין של הדף ושל הדמות השניה בצד שמאל! הסצינות המותחות היו חייבות להיות מתובלות בנדיבות בשלוש נקודות...כי כנראה אחרת...זה פשוט לא יהיה מותח מספיק...והסצינות הממש מותחות נקטעו *באמצע משפט* בכוכבית (כנראה בנסיון ליצור את המקבילה של החשכת המסך באמצע סצינות מותחות בסרטים?) פשוט משפט שמתאר את הסצינה המותחת ואז קורה דבר... -כוכביות, פסקה חדשה- ואז קורה דבר, ונכון זה הרבה יותר מותח כשאני מספר את זה ככה? לא זה לא!
מה בכל זאת אני יכולה להגיד לטובת הספר? האמת שאם מפשיטים את התעלומה מכל דבר סביבה (הדמויות ותכונותיהן הדוחות, סגנון הכתיבה וכו') היא די טובה. אם הייתי קוראת את הספר הזה לפני "הנערה מברוקלין", אולי אפילו הייתי מתרשמת ממנה. מה חבל שהיא זהה (שוב, עד כדי פרטים שוליים) לתעלומה ב"נערה", ומכיוון שכבר קראתי את "נערה", בעצם לא קיבלתי מהספר הזה שום דבר.
אז עשו לעצמכם טובה והימנעו מהזוועה הזאת. הייתם ילדים טובים ביום כיפור, זה לא מגיע לכם.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על קולו של המלאך