דיי קשה לכתוב על הספר הזה ביקורת, כי כל דבר שאני אגיד עליו, אגרום לי להישמע כמו מעריצה מטורפת שלו. קראתי אותו חמש פעמים *בנתיים*, כל פעם יותר טובה מהשנייה. ואני באמת יכולה לדבר עליו שעות, אני וחברה שלי אשכרה דיברנו עליו באמצע הלילה ולא שמנו לב שכבר שלוש.

הוא מעביר את התחושות בצורה כל כך טובה, של כל הצדדים. ובתור אחת שנוטה להתחבר דווקא לדמות הראשית, גון גרין גרם לי לקבל את נקודת המבט גם של שאר הדמויות.

אהבתי כמעט הכל בספר.

אהבתי את הדעות הפילוסופיות של גאס והייזל, למרות שלפעמים היה נשמע לי קצת הזוי ששניי מתבגרים מדברים כמו קשישים שעברו הכל בחיים. זה גם מה שהיה יפה בספר, אפילו שלקח לי קצת זמן להבין למה הם מתכוונים.

אהבתי את הרעיון המקורי של ספר בתוך ספר. גון גרין היה כל כך גאון שהוא יכל לחשוב על עוד ספר, ולמצוא לו עלילה כל כך טובה שגורמת לי לחשוב שהוא יותר טוב מהספר המקורי.

זה דיי אירוני, אבל גאס והייזל ישבו ודיברו על הספר "מכאוב מלכותי" שעות וזה מה שחיבר בינהם.

ואני וחברה שלי ישבנו ודיברנו על אשמת הכוכבים שעות, וזה מה שחיבר בינינו.

הסוף קורע לב, אבל אני מודה שלא בכיתי בו, בעיקר כי חברות שלי הרסו לי אותו וגילו לי מה יקרה.

אז כן, גון גרין גאון.

*ספוילר מפורט מאוד*

הקטעים האהובים עליי בספר הם:

1. כשגאס מתחיל עם הייזל ונועץ בה מבטים. הם עושים תחרות מבטים והייזל לא מבינה למה הוא מביט בה, לפי דעתה היא לא יפה. "למה אתה מסתכל עליי?" "כי את יפהפייה. אני נהנה להסתכל על אנשים יפים והחלטתי לפני כמה זמן לא למנוע מעצמי את הנאות החיים הפשוטות". בקטע הזה הייתי פשוט כזה "אוווווו זה כזה קיטשי וחמוד"

2. ההומור.

דברים כמו:

" לא סיפרתי לו שהאבחנה הגיעה בדיוק שלושה חודשים אחרי שקיבלתי מחזור בפעם הראשונה. כיאלו: מזל טוב! את אישה. עכשיו תמותי"

או

"תכונותיה של אחות טובה.

1. לא מדברת בכפל משמעות על הלקות שלך

2. מצליחה להוציא דם בניסיון ראשון

ברצינות, זה משמעותי. כיאלו, זאת הזרוע שלי או לוח מטרה?

3. בלי טון מתנשא.

מה שלומנו היום, מותק? אני הולכת לנקב אותך במחט עכשיו, יכול להיות שתרגיש דקירונת קטנטונת."

ויש עוד המון, מעגל הבתולים שהמציא גאס או אפילו התיאורים המוגזמים של פטריק.

3. הסוף, התיאור של הייזל לכאב שלה כשאוגוסט מת. שיננתי את הקטע הזה בעל פה, הוא האהוב עליי ביותר. אבל אני לא אצטט, הוא ארוך מדיי.

4. הפילוסופיה של אוגאסטוס לגביי תהום הנשייה. אני מתחברת לדעה שלו לגמרי.

5. רצף ההשתלשלויות של המחלה של גאס, מראים איך הוא מתחיל להשתגע, משתין במיטה, יוצא לתחנת הדלק לבד כי הוא רוצה להרגיש שהוא יודע לעשות משהו לבד, והפחד הגדול שלו שהייזל תראה אותו במצב הזה.

6. מבטיחה שזה אחרון!

ההלוויה שגאס ערך לעצמו, באמת שהבן אדם גאון. אמנם פחות מגון גרין אבל גאון. כיאלו מי לעזאזל יכול לחשוב על לערוך לעצמו הלוויה, ועזבו את זה שהוא היה חצי מת.

ויש עוד מלא דברים. כמו המטאפורה של גאס, המטרה להראות שמאחוריי כל מעשים של בן אדם יש סיבה(כמו היחס של פיטר אליהם, בגלל שהבת שלו הייתה חולת סרטן), הסיפור של מוניקה ואייזק, ההשוואה המדהימה של הייזל לרימון יד, ועוד כאלה ואחרים.

ספר מדהים! יש כל כך הרבה מה לנתח בו, ואם אני אתחיל אני לא אסיים.

הספר האהוב עליי.

דיי קשה לכתוב על הספר הזה ביקורת, כי כל דבר שאני אגיד עליו, אגרום לי להישמע כמו מעריצה מטורפת שלו. קראתי אותו חמש פעמים *בנתיים*, כל פעם יותר טובה מהשנייה. ואני באמת יכולה לדבר עליו שעות, אני וחברה שלי אשכרה דיברנו עליו באמצע הלילה ולא שמנו לב שכבר שלוש.

הוא מעביר את התחושות בצורה כל כך טובה, של כל הצדדים. ובתור אחת שנוטה להתחבר דווקא לדמות הראשית, גון גרין גרם לי לקבל את נקודת המבט גם של שאר הדמויות.

אהבתי כמעט הכל בספר.

אהבתי את הדעות הפילוסופיות של גאס והייזל, למרות שלפעמים היה נשמע לי קצת הזוי ששניי מתבגרים מדברים כמו קשישים שעברו הכל בחיים. זה גם מה שהיה יפה בספר, אפילו שלקח לי קצת זמן להבין למה הם מתכוונים.

אהבתי את הרעיון המקורי של ספר בתוך ספר. גון גרין היה כל כך גאון שהוא יכל לחשוב על עוד ספר, ולמצוא לו עלילה כל כך טובה שגורמת לי לחשוב שהוא יותר טוב מהספר המקורי.

זה דיי אירוני, אבל גאס והייזל ישבו ודיברו על הספר "מכאוב מלכותי" שעות וזה מה שחיבר בינהם.

ואני וחברה שלי ישבנו ודיברנו על אשמת הכוכבים שעות, וזה מה שחיבר בינינו.

הסוף קורע לב, אבל אני מודה שלא בכיתי בו, בעיקר כי חברות שלי הרסו לי אותו וגילו לי מה יקרה.

אז כן, גון גרין גאון.

*ספוילר מפורט מאוד*

הקטעים האהובים עליי בספר הם:

1. כשגאס מתחיל עם הייזל ונועץ בה מבטים. הם עושים תחרות מבטים והייזל לא מבינה למה הוא מביט בה, לפי דעתה היא לא יפה. "למה אתה מסתכל עליי?" "כי את יפהפייה. אני נהנה להסתכל על אנשים יפים והחלטתי לפני כמה זמן לא למנוע מעצמי את הנאות החיים הפשוטות". בקטע הזה הייתי פשוט כזה "אוווווו זה כזה קיטשי וחמוד"

2. ההומור.

דברים כמו:

" לא סיפרתי לו שהאבחנה הגיעה בדיוק שלושה חודשים אחרי שקיבלתי מחזור בפעם הראשונה. כיאלו: מזל טוב! את אישה. עכשיו תמותי"

או

"תכונותיה של אחות טובה.

1. לא מדברת בכפל משמעות על הלקות שלך

2. מצליחה להוציא דם בניסיון ראשון

ברצינות, זה משמעותי. כיאלו, זאת הזרוע שלי או לוח מטרה?

3. בלי טון מתנשא.

מה שלומנו היום, מותק? אני הולכת לנקב אותך במחט עכשיו, יכול להיות שתרגיש דקירונת קטנטונת."

ויש עוד המון, מעגל הבתולים שהמציא גאס או אפילו התיאורים המוגזמים של פטריק.

3. הסוף, התיאור של הייזל לכאב שלה כשאוגוסט מת. שיננתי את הקטע הזה בעל פה, הוא האהוב עליי ביותר. אבל אני לא אצטט, הוא ארוך מדיי.

4. הפילוסופיה של אוגאסטוס לגביי תהום הנשייה. אני מתחברת לדעה שלו לגמרי.

5. רצף ההשתלשלויות של המחלה של גאס, מראים איך הוא מתחיל להשתגע, משתין במיטה, יוצא לתחנת הדלק לבד כי הוא רוצה להרגיש שהוא יודע לעשות משהו לבד, והפחד הגדול שלו שהייזל תראה אותו במצב הזה.

6. מבטיחה שזה אחרון!

ההלוויה שגאס ערך לעצמו, באמת שהבן אדם גאון. אמנם פחות מגון גרין אבל גאון. כיאלו מי לעזאזל יכול לחשוב על לערוך לעצמו הלוויה, ועזבו את זה שהוא היה חצי מת.

ויש עוד מלא דברים. כמו המטאפורה של גאס, המטרה להראות שמאחוריי כל מעשים של בן אדם יש סיבה(כמו היחס של פיטר אליהם, בגלל שהבת שלו הייתה חולת סרטן), הסיפור של מוניקה ואייזק, ההשוואה המדהימה של הייזל לרימון יד, ועוד כאלה ואחרים.

ספר מדהים! יש כל כך הרבה מה לנתח בו, ואם אני אתחיל אני לא אסיים.

הספר האהוב עליי.