ביקורת ספרותית על סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו מאת סטלה מרט
ספר טוב

---

"על הכביש מתנהלת מלחמה של ממש: מעבר באור אדום, עקיפה מימין, צפצופים מחרישי אוזניים, קולות רדיו נשמעים מכל עבר, ובמכוניתנו שקט מתוח. הנהגים שמסביבנו אינם מבינים וכלל אינם ערים למה שקורה ממש לידם: אנחנו מסיעים את בננו הבכור לתל השומר, ביום גיוסו לצה"ל, לחטיבת הצנחנים" (עמוד 15).

את הספר "סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו" מאת סטלה ויחיעם מרט (הוצאת נוצה וקסת, 2009), קראתי מתוך הזדהות עמוקה. 7 שנים בדיוק לאחר שבנם, בארי, התגייס לצנחנים במרץ 1995 התגייסתי לשם אני. הצנחן, העיתונאי ולימים ח"כ, עפר שלח, כתב בשעתו כי כאשר אביו, בעצמו מג"ד צנחנים, הסביר לו במכתב מהמובלעת הסורית בחורף הארוך ההוא שאחרי יום כיפור, שכאשר גברים, ששבו מהמלחמה, "מלטפים את ראשי בניהם עוברת בהם כהרף עין המשאלה 'שזה לא יקרה להם' והליטוף דומה אצל כל הגברים שבעולם שהיו בווייטנאם או במדבר המערבי או בנורמנדיה. זוהי מין ברית שאינה כתובה, אך קיימת." וזו היתה הברית שאנחנו רצינו בה. רצינו להיות המלטפים ולא המלוטפים" (מתוך הספר "גוף שני", הוצאת זמורה ביתן, 1989, עמוד 96). כמו בנם של זהוג מרט רציתי גם אני להיות המלטף ולא המלוטף.

הזוג מרט ליווה את שירותו של בנם הבכור, בארי (הקרוי על שם אחיו הצעיר של יחיעם, קצין שריון שנהרג במהלך קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים), שהתנדב, כאמור, לצנחנים ותיעד את תחושותיו במעין יומן שמוגש לקורא. האבא, יחיעם מודה בספר שהוא מתפקד ביום הגיוס "כמו גם בעתיד לבוא כ'סוכן כפול'. מצד אחד אני מתנהג כצנחן ותיק, מבין את הנעשה עם בארי ותמיד מסביר לכולם מה קורה איתו עכשיו ומה יקרה אחר כך, מסיק מסקנות מתוך קטעי האינפורמציה המגיעים אלינו ותמיד מפרש את הנתונים לחיוב ובאופן אופטימי, בקיא באימונים ובפעילות, ממנסה להעריך את הקשיים והמצבים המשתנים וכן את תפקודו של בארי, ובעיקר לדרג את הסכנות שבהן הוא נמצא כעת והיכן יימצא בעתיד, אך מצד שני חרד לגורל, ולא נותן לאיש לראות זאת" (עמוד 35). הטקסט מקבל משמעות נוספת כשלוקחים בחשבון שיחיעם, לאחר שחרורו מהצבא, שימש כמאבטח בשב"כ ולאחר מכן גויס למוסד ועשה את שירותו המבצעי באגף "צומת", המפעיל את קציני האיסוף ואת רשת הסוכנים של המוסד. בתפקידו האחרון בארגון עמד בראש האגף.

כשבנו מציע לו לצנוח איתו, מודה המחבר כי ש"מזה שנים שני מספר לבניי על התקופה 'שאני הייתי בצנחנים', צניחות, מסעות, מארבים, מרדפים ומלחמות, אך מעולם לא העליתי על דעתי שאתבקש להחזיר את השעון לאחור ולצנוח שוב" (עמוד 68). למזלו אשתו, האם והמחברת, סירבה לכך בכל תוקף. אצלנו בבית אבי שאל אותי אם ארצה שייצטרף אלי, ואני שידעתי כמה הוא פוחד (כמוני, לפחות), פטרתי אותו מזה מיד.

מפקד פלוגת המסלול בגדוד 101 שבה שירת בארי היה נדב מילוא, מאגדות הצנחנים בתקופת לבנון. המחברים מודים שהוא מצא חן בעיניהם ובעיני כל ההורים של חיילי הפלוגה מיד ועורר בהם אמון כי הוא דואג לבניהם. "נתנו בו אמון רב מהתחלה וכך גם לאורך כל 15 החודשים הבאים, בהם פיקד על בארי וחבריו. נדב היה דמות מרשימה במעשיו, בהתנהגותו ובדיבורו. הוא שימש מודל לחיקוי ולהערצה לכל חיילי הפלוגה. אלה מתוך הפלוגה אשר הלכו לפיקוד ולקורסי סמלים וקצינים השתמשו בנדב, בפתגמיו ובמעשיו כמודל לחייליהם מדור לדור. כ-3 שנים מאוחר יותר פיקד בארי בהצלחה על כוח בהיתקלות עם מחבלים מארגון החיזבאללה. יום לאחר מכן נהרג נדב בהיתקלות דומה. בארי התקשר אלינו מייד לאחר פרסום הידיעה על מותו של נדב, והמשפט הראשון שאמר לנו היה: "נדב ידע שהצלחתי."
עובדה זו הייתה חשובה לו יותר מעצם הצלחתו הוא" (עמוד 52). מפקד נוסף שציינו המחברים לטובה הוא האלוף יוסי בכר, המג"ד של בארי באותם ימים. "לאורך תקופת שירותו של בארי כקצין בגדוד 101 למדנו להעריך ולהוקיר את יוסי בכר, היום מח"ט הצנחנים, על פעולותיו כקצין בלחימה ועל רגישותו ואנושיותו באופן הגלוי והבלתי גלוי לעין מול חיילים וקצינים בגדודו" (עמוד 122).

באחד מרגעי השיא של הספר, מספרים המחברים מפי בנם, כיצד פיקד על מארב בעומק לבנון, סמוך לעיירה מיידון. "ממש בשעות האחרונות של המארב עולה עליהם חוליית חיזבאללה הנמצאת בדרכה לאד"ל.
"פתאום מרחק 5 מטר לפניי, אני רואה חיילים הולכים ומתקדמים ברווחים נכונים בין החוליות. לרגע חשבתי שאלה חיילים שלנו שכן הופעתם הייתה 'חיילית' לחלוטין, ואילו מחבל נתפס אצלי כאחד עם כאפייה, בנדנה על המצח ורצועות כדורים אלכסוניות על גופו".
בחלקיק השנייה בארי מתאושש, מונע מחייליו לפתוח באש בטרם עת וממתין לרגע הנכון וזאת למרות שהמחבלים נמצאים מטרים ספורים מהם. ברגע הנכון בארי פותח באש ובמשך מספר שניות מבצעים בארי וחייליו את כל מה שלמדו במשך שנתיים שלמות: מכת אש והסתערות. אינני חושב שיש עוד מקצוע כזה בעולם שבו אתה לומד את סודות המקצוע במשך זמן כה רב ומשתמש בהם בזמן כה קצר" (עמודים 127-126). בארי זכה לשבחים על תפקודו מאלוף הפיקוד לוין ועד למג"ד בכר.

"זהו סיפור מאוד אישי, ובו בזמן זהו הסיפור של כולנו, של דור שני למקימי ולוחמי המדינה שלנו, המלווה בתקווה, אהבה ופחד את הדור השלישי ללחימה על עתיד המדינה והחברה שכולנו חלמנו ועדיין חולמים שתהייה פעם שקטה ושלווה ותדע לכבד את יושביה ובוניה. זהו סיפור על הצעירים הטובים שממשיכים להוות את חוט השדרה של חברתנו, אלו המתגייסים לקרבי, אלו ההולכים לקורס קצינים, ואלו הממשיכים לשרת בקרבי גם מילואים.
סטלה (טלי) ויחיעם לספר בשפה קלה וזורמת את העובר אותם ואת בנם מיום גיוסו לקרבי בצנחנים ועד ליום שחרורו. הדמויות המבצבצות בשורות הספר, הן לא אחרות מאשר אנחנו" (עמוד 7), כתב האלוף עמירם לוין בהקדשה לספר, ואכן כך הוא הדבר.

הספר אפשר לי להבין טוב יותר את תחושותיהם של הורי, בעת שאני הייתי בצנחנים, ועושה כן באמצעות סיפור שכתוב היטב ומהנה לקריאה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על סוף סוף ירו על הפלוגה שלנו