מעבר לסיפור שמתעקשים להגדירו הומוסקסואלי ולהכריז על כל כתיבה כזו כהומוסקסואליות מוצהרת. אני לא חושבת שישנה דרך להגדיר כתיבה ככזו מבלי להכנס לסטראוטיפים. האם סופרים חייבים להיות יהודים כדי לכתוב על ישראל או השואה? האם עלי להוולד באמריקה כדי לקרוא את גדולי הסופרים האמריקאים?
אני חושבת שגם בקהילה ההומולסבית יש את הקרע הזה בין רצון לסגור את עצמך עם שכמותך ובין להיות כמו כולם ולהיות שווה זכויות ויחס, ולכן אני מסרבת להגדיר את הכתיבה כהומוסקסואלית יחודית לסופר.
מה שכן: יש כאן סיפור אהבה יפה.
ולא רק זה. ישנה התמודדות עם פחד מהאנשים אותם אתה מכבד ואוהב בכל ליבך מינקותך. האנשים שאמורים להגן עלייך. תחושת הפחד מהאב חילחלה לגמרי ואוזלת היד של האם היתה שם, צועקת.
בלתי נסבל לחשוב על תינוק, ילד, נער שגדל להיות איש בתוך בית כזה ומחזיק דברים אסורים תוכו.
ואותו נער מקבל לפתע אהבה וידידות אמיתית ומרגיש ראוי בפני אדם אחר. זה אולי נשמע פלצני אבל מה הסיכוי שסיפור כזה יכתב בלי קלישאות ובשפה נקייה וברורה?
הספר הזכיר לי מאוד סרט בריטי נפלא, אבל האלימות החברתית ובכלל כל מה שקורה כאן - משאיר סימן יד של שסטרה על הלחי לאורך כל הקריאה. ספר טוב.

ספר מדהים
מומלץ בחום