ביקורת ספרותית על מול פלנדרס מאת דניאל דפו
ספר טוב

---

לפעמים אני משוטת בחנויות יד-שנייה לאתר ספרים מעניינים. אם החנות הקטנה של הספרי יד שנייה ריקה יש לי הזדמנות ל"שבת בשורה הראשונה", להתבונן אם ישנו הכן משהו מעניין. חיבתי הרבה הן לספרי המאה ה-19, הפעם מהמאה ה-18. קלסיקונים המבטיחות סוף טראגי לגילום המצב האנושי.
קראתי בין היתר את ספריו של תומאס הרדי, דוסטוייבסקי, הספר האחרון שקראתי היה "אנה קרנינה", סוף טראגי שמכה בקורא בהדרגטיות משכנעת מובטח.
לפני שבאתי לשלם על ספר של איריס מרדוק שאפילו לא הספקתי לקרוא נתקלתי ב "מול פלנדרס":

"מוצאותיה ותלאותיה של מול פלנדרס הנודעת וכו'
שנולדה בניוגייט ובשישים שנות חיים של שינוי תמידי, להוציא את ילדותה, שתים-עשרה שנים הייתה זונה, חמש פעמים אשת איש (מהן פעם אחת אשת אחיה), שתים-עשרה שנים גנבת ושמונה שנים עבריינית גולה בווירג'יניה. לבסוף התעשרה, חיה חיים מהוגנים ומתה בעלת תשובה.
נכתב על-פי מזכריה".

דניאל דפו פרסם את "מול פלאנדרס" בשנת 1722. שמו לא הופיע על הכריכה, בעת זו הראליזם רק החל וכדי לחמוק מהצנזורה לא פרסם את שמו. במקום הציעה לקוראים שם קליט ומעללים המבטיחים דרמה ואם זאת happy ending.

"מול פלנדרס" הוא כינוי שמודבק לגיבורה נטולת השם, הנולדת בבית-יתומים. מגודלת במשפחה אומנת ומכנים אותה betty. היא בודדה וגלמודה בילדותה, אומנם יופייה מושך אומנת שמטפלת בא היטב. הגיבורה רוצה להיות לגבירה המכלכלת את עצמה, רעיון פמיניסטי חדשני המגולל בספרות באופן חדשני.
ההמשך של הספר, כמו שמבטיח הפורלוג שנכתב בעת הפירסום על הכריכה הופך את כול רעיון פמיניסטי לאירוני ביותר.

הגיבורה מתחנת עם אחיה החורג העשיר (אחרי שהיא מנהלת רומן במקביל עם האח החורג השני). שני האחים החורגים סוגרים בינהם שהגיבורה תנשא לצעיר יותר. היא מולידה לו ילדים וחייה אימו עד שהוא מת והיא נהיית אלמנה. מכאן דמותה של אלמנה זוללת בעלים שעד ע"מ 200 היא לא תשתנה מהסטראוטיפ האלמנה המחפשת בעל שנוטשת את הילדים שלה, זה אחרי זה, ללא עקבות.

תיאור החברה הקפיטליסטית, רודפת הבצע והבלתי הומאנית של "מול פלנדרס" הוא דיווח ענייני, מציאותי, ללא ניסיון מודע להצביע על הפגמים שבשיטה. הציניות של מול והאופן שבו היא מנצלת את הזולת אינם מוצגים ברומאן באופן ביקורתי, אלא כדרכי הישרדות. זו הסיבה לכך שמול היא דמות שאפשר להזדהות עמה ולסלוד ממנה בעת ובעונה אחת. במלים אחרות, הטקסט מציג לפנינו באופן בוטה את פגמי החברה שהוא מתאר, גם אם הסופר לא בהכרח כיוון לכך. מגוון היחסים האנושיים המתוארים כאן - בין אדם לחברו, בין איש לאשתו ואפילו בין הורים לילדיהם - נמדדים כולם בכסף. הגברים שלוכדת מול בחלקו הראשון של הספר, ממש כמו קורבנות פשעיה בחלקו השני, הם אובייקטים שנועדו לספק את צרכיה הפיננסיים, ולא אינדיווידואלים שאפשר להכירם או לאהוב אותם. הנישואים הם תמיד סתמיים, עסקה כלכלית ותו לא. מול אינה אשמה בכך, ואין זו תופעה הייחודית לה. מהר מאוד בחייה הבוגרים היא מגלה כי בחברה הסובבת אותה נישואים "הם תוצר של מזימות פוליטיות שמטרתן עשיית רווחים וניהול עסקים, והאהבה אין לה ולא כלום או מעט מאוד עם הדבר עצמו" (עמ' 70).

הנישואים הראשונים עם האח החורג שמת. לאחר מיכן, בלונדון, בעצת חברה קרובה מוצאת שידוך. יש פן פמיניסטי איך הגיבורה והגבירה שהייתה קרובה לה מערימות על גברים, שמסתכלים על אישה בעותה עת בתור נדוניה מבטיחה ותו-לו. שניהן מערימות תוכניות לשטות בכברים המחזרים אחריהן. כך חברתה מתנכמת בגבר שהשפיל אותה והגיבורה מתחתמת עם בחור שרמנטי המחזר אחריה. הם עוברים למושבות בורג'יניה, היא פוגשת את אימו של בעלה ומגלה מסיפורי הגיסה החביבה שהיא הייתה גנבת בניוגייט והוגלתה לאמריקה. התיאור לא חומק מהגיבורה- זאת אימה, היא בשוגג התחתנה עם אחיה.

האפיון של הרומן כראליזם מורליסטי מסביר כך לראשונה גילוי עריות בכך שהגיבורה חוזרת לדרך התנהגותה הקודמת- מבקשת כסף וחוזרת לאנגליה. זאת בניגוד לאדיפוס שהגיבור מתעוור ואימו מתאבדת.

בחזרתה לאנגליה הופכת (כביכול) לזונה . לא ממש- היא מוצאת גבר שנשוי לאישה חולה המטפל בה ועוזר לה כספית היא למעשה פילגש שלו. הוא נוטש אותה כבכול סיפור שבן גבר נשוי לפילגש ברומנים שנכתבו לפני המאה ה-20.

היא חוזרת ללונדון מהעיר בת' ומחפשת לשמר את כספה. היא סובלת מעוני ובדידות. כול מה שיש לה זה היופי שלה ו400 פאונד שלא מספיקים לה. היא פוגשת שתי גברים ונישאה לשניהם. אחד נוטש אותה, השני מחכה לה בזרועות פתוחות.

נולד לה מהבעל הנוטש ילד, כך היא פוגשת ב"פונדקאית" אישה בעלת בית הדועגת לנשים שצריכות ללדת ולעשות סידורים לעולל הנולד, בהמשך הקשר בין שתי הנשים יהיה חשוב, לאחר שהבעל המחכה לגיבורה אומנם נישאה לה, אבל מאוד ברור מה יקרה לו כמה ע"מ בהמשך.

העלילה מעלה הילוך מע"מ 185:

"עוד אני משוטטת כך, איני יודעת לאן, חלפתי על פני חנות של רוקח ברחוב לינדהול, ובא ראיתי על שרפרף, ממש לפני הדלפק, חבילה קטנה עטופה בבד לבן. מאחוריה ובגבה אליה עמדה משרתת והביטה אל תקרת החנות, ושם- על הדלפק- עמד שוליית הרוקח,כשהערתי, גם הוא בגבו אל הדלת, נר בידו האחת, עיניו נשואות אל המדף העליון וידו האחרת מושטת לעבר משהו שנדרש לו משם. שניהם היו מרוכזים ברצינות גמורה במעשיהם, ולא היה איש מלבדם בחנות. זה היה הפיתיון; והשטן שכאמור טמן את הפח, הדיח אותי ממש כאילו דיבר, ואני זוכרת ולעולם לא אשכח שזה היה מעין קול הלוחש לי מעבר לכתפי, קחי את החבילה; הזדקזי; עשי את זה מיד;
(..) למה יועדה החבילה או מה הייתה הסיבה שהונח במקום שמצאתי אותה, לא ידעתי, אבל כשלבסוף פתחתי אותה, מצאתי שם מערכת כמעט חדשה של כלי מיטה של ילד מאיכות טובה מאוד, שתחרתם מובחרת ביותר; קערת דייסה מכסף שקיבולה כחצי ליטר, ספל קטן מכסף ושש כפות, עוד כמה בדים, גלימה משובחת ושלוש ממחטות משי, ובתוך הספל, כרוכים בנייר, היו שמונה-עשר שילינג ושישה פני במזומן.
בשעה שפתחתי את החבילה הייתי כל הזמן תחת השפעתו של פחד נורא, ונפשי הייתה כה מבועתת אף שהייתי במקום בטוח, עד שאין מילים בפי לתאר זאת. התיישבתי ומיררתי בבכי. אלוהים, אמרתי, מה אני עכשיו! גנבת! בפעם הבאה יתפסו אותי וייקחו אותי לניגייט וחיי יהיו מונחים על כף המאזניים!. (ע"מ 187-186).

העונש על גנבה בשלהי המאה ה-17 היה תלייה על עץ למוות או הגלייה במקרה והומתק העונש.

מכאן מתחיל החלק המעניין ברומן, הגיבורה זוכה לקינוי מול פלנדרס שכנבת מקצועית ומפורסמת שאין שני לה. גונבת קדי אלכוהול, שעוני זהב, בדים יקרים ובאופן כללי כול דבר בעל ערך בדרך זדונית ומתוכמת ביותר מאנשים סביבה. מביאה את השלל לפונדקאית שעצלה גרה, מוכרת את השלל וצוברת הון. היא ממשיכה לגנוב, מכורה לאדרנלין.

היא לומדת ממקצוענית שהפונדקאית משבצת אותה ללמוד ממנה. המקצוענית נתפסת ונטלת למוות. מול פלאנדרס תופסת את מקומה. גונבת עם שותפים, את שותפיה מוצאים ותולאים למוות. התחפשה לבחור וגונבת עם עוד בחור שגם נתפס ומוצא לתלייה בניוגייט.

מול פלאנדרס וגנבותייה ברחבי לונדון מתוארים לעילה בספר, בין הפארקים לרחובות הראשיים של התקופה. שוק הדייגים, רחובות ראשיים, גנים ציבוריים. פספוס שאין מסע תיירותי ללונדון בעקבות גנבותיה של מול פלאנדרס, חברת תיירות עם מדריך שתשווק זאת היום תעשה בחוכמה.

כול גנב בא יומו. הגיבורה נתפסת לבסוף. הסופר מהפורלוג מיעד סגירת מעגל- היא מוגלת לאמריקה בצורה אפית ומתעשרת שם.

אין שמות לדמויות, הסיפור סובב סביב תיאוריה של הגיבורה עודות קורותיה, באופן משכנע לרוב. הפנייה הישירה שלה לקוראים לחדול מחיי פשע וכפירה מגוללי עיניים, עולם כמנהגו נוהג. הצדיקות המזויפת הזאת מעוסה לטעמי.

גם אני גנבתי דברים בימי חיי בשביל הריגוש (בעיקר ספרים מדוכני ספרים). אף פעם לא נתפסתי, יש ריגוש במעשה ההורמה המצוי הזה, הוא אוניוורסלי ואנושי. דוד פישלוב, מחבר אחרית הדבר משווה בין "מול פלאנדרס" ליצירתו המפורסמת של דניאל דפו- "רובינזון קרוזו". במקום איש בוהמה המעביר את חייו למכשולי הטבע, גיבורה בוהמיינית הנשארת בחברה הקפיטליסטית של זמנה בנסיונות לשרוד. הוא מצדיק את ראיית העולם בספר כדבר אוניוורסלי- אנשים מוצאים עצמם בדוחק חומרי ומנטלי לעיתים קרובות,. "מול פלנדרס" מתיימר לתת רומן ראליסטי אנושי לקשיי ההישרדות בחברה המודרנית/קפיטליסטית.

המחסור בשמות לדמויות הפועלות והסיום המכני של הסיפור לא הולמים את הספר בכללו. אפשר להבין את דניאל דפו שהיה חלוץ הראליזם ברומן האנגלי (הרומן פורסם בשנת 1722, הרבה לפני ג'ין אוסטין וצ'רלס דיקנס). הספר בזמן פרסומו נחשב ללא מוסרי אך הצליח מסחרית.

דניאל דפו כתב את Roxana: The Fortunate Mistress, עוד רומן גדול שמחכה לתרגום. בארץ ובעולם המעשיות העירוניות של דניאל דפו לא זכו לפרסום נרחב בשנים האחרונות. הסרט עם רובין רייט בשנות ה-80 קשל מסחרית וביקורתית (לא באשמת הספר, כנראה לא אהדו את הפרשנות).
גרסה מודרנית ל"מול פלנדרס" בכיחובה של שחקנית כדוגמת ג'סיקה צ'סטיין נשמע מבטיח.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על מול פלנדרס