הספר "ארבע אבנים מושלמות" נכתב על ידי לילה פרל ומריון בלומנטל-לזל ומומלץ לבני 13 ומעלה.

משפחת בלומנטל מנתה אם, אב, שני ילדים ונלכדה בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. המשפחה הצליחה לעבור להולנד, אך שוב נלכדה על ידי הנאצים וגורשה לגרמניה. במשך שש וחצי שנים המשפחה חיה במחנה וסטרבורק בהולנד ובברגן בלזן שבגרמניה. מריון הגיעה לברגן בלזן בגיל תשע, ואילו אחיה היה בן אחת-עשרה.

לרוע מזלה של משפחת בלונטל, היא לא שוחררה על ידי הצבא הביטי ב-15.4.1945, כי שישה ימים לפני השחרור המשפחה הוכנסה ל"רכבת המוות" בדרכה לאושוויץ.

מריון נהגה לישון עטופה בחום גופה של האם. הן לנו בתוך צריף שהיה מיועד ל100- נשים, אך הכיל כשש מאות אסירות. אלה שלא התעוררו בבוקר למסדר הקבוע, ונותרו דוממות במיטותיהן, הושלכו ביחד גסה לתוך אלונקות, והועברו לקבר אחרים או לשריפה.

בברגן בלזן חלפו על פניהן שבועות של פת לחם שחור, ומרק לפת דלוח פלוס צינה צורבת של חורף אירופאי. את פניהן בבוקרו של יום קיבלו בליווי צמד המילים "ארוס יודן".

בכל אותה עת אחיה אלברט ואביה היו כלואים בצריף נפרד באזור הגברים.

שאיפתה של מריון היה למצוא ארבע אבנים זהות בגודלן וצורתן, וזה יהיה האות שהמשפחה תשרוד את ברגן-בלזן ומכאן נגזר שם הספר.

מריון נולדה בצפון מערב גרמניה בעיירה הויה (Hoya). האם-רות הייתה אחת מחמש אחיות ובחרה לעבוד כמנח"ש בחנות נעלים של משפחת בלומנטל בהויה. לאחר שבועיים היא נישאה לבנם-אלברט. הם נישאו בשנת 1931 ובשנת 1932 נולד אלברט וכשנתיים לאחר מכן נולדה מריון.

מלבד התיאור על קורות המשפחה והטרגדיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, הספר הזה מגולל בתוכו מסמך היסטורי על תקופת עלייתו של היטלר לשילטון, ההתנכלות ליהודים שהייתה להם מעורבות ניכרת בעסקים ובמקצועות החופשיים כמו: רפואה, בנקאות, מדע ואומנות.

היטלר מונה לקנצלר ב-30.1.1933 וכבר ב-1.4.1933 הורה להטיל חרם על כל בתי העסק שבבעלות יהודים. ב-1933 נפתח מחנה הריכוז הראשון "דכאו", עבור כל מתנגדי שלטונו של אדולף היטלר, וב-1935 חוקי נירנברג יצאו לדרך.

ליל הבדולח היוה את האזהרה למשפחה עמוד 39: "מי בכלל רצה להישאר בגרמניה אחרי ליל הבדולח?" שאלה רות. "זאת הייתה לא רק אזהרה, אלא תחילתו של הסוף"...

בשנת 1939 המשפחה עזבה את גרמניה להולנד, בתקווה שאשרת ההגירה לארצות הברית תגיע בהקדם. לרוע מזלם ציפורניו של הצורר הגרמני השיג אותם גם שם, וב-10.5.1940 גרמניה פלשה להולנד וחיל האוויר הגרמני הפציץ את רוטרדם ואת אחד הנמלים הגדולים, כך שום ספינת פליטים לא תפליג לאמריקה מנמל רוטרדם המופצץ וההרוס. למרות זאת, הייתה תקווה עם אכזבה גדולה, כשהיהודים החילופיים הנוסעים לצלה לא נסעו לצלה אלא למזרח גרמניה חזרה... לברגן בלזן לגיהינום! שם האכזבה הייתה גדולה יותר, כשהמשפחה סורבה לקבלת הסרטיפיקט לישראל.

משפחת בלומנטל זכתה להיות חלק מאסירי רכבת המוות ששוחררה על ידי הרוסים ב-23.4.1945.

המשפחה הגיעה לניו-יורק ללא אב המשפחה ב-23.4.1948. כיום כל המשפחה מתגוררת בארצות הברית מלבד הבן-מייקל ומשפחתו כששלושת ילדיו שירתו בצה"ל. האם רות נפטרה כמה שבועות לפני הגיעה לגיל 105 והספיקה לזכות בנינים ובני נינים. האח אלברט סיים תואר שני בכלכלה ושיווק ומתגורר בקליפורניה עם אשתו.

בספר תמצאו תמונות מתולדות המשפחה החל מתקופת היכרותם של מריון ואלברט.

בזכות הרצאות רבות על סיפור חייה וספרה הנוכחי, מריון הגיעה לקהל רב ומגוון לרבות סרט שהוסרט בשם "ניצחונה של מריון".

זהו ספר אנושי שכבר תורגם לפני עשרים שנה לגרמנית, הולנדית, אנגלית ויפנית ורק כעת ראה אור בעברית.

מריון לצד בעלה נתנאל מאחלת לעצמה, להמשיך שנים רבות ונוספות במשימתה לספר את סיפורה לדורות הבאים.

ספור נוגע ללב על משפחת בלומנטל ששרדה, ונאלצה לקבל החלטות לא קלות שחרצו את גורלה. הספר כתוב מנקודת מבטה של הילדה מריון, ולדעתי זו גם העילא לכך לחסכון בתיאורי הזוועה והתעללות.

בשורה התחתונה: "האם מתוך החושך יכול לבקוע האור?"
ממליצה בחום ולא רק לדור הצעיר.
לי יניני