ביקורת ספרותית על בתו של שומר הזיכרון מאת קים אדוארדס
ספר לא משהו

---

אז לפני שאשתף אתכם בהגיגיי אני רוצה ללמד אתכם שיעור לחיים: אף פעם, אבל אף פעם, אל תאמינו למה שכתוב על גב הספר. זהו, עכשו אחרי התובנה העמוקה הזאת, אתם יכולים להמשיך בחייכם. עכשו, לעניינו.
"בתו של שומר הזיכרון" הוא לא ספר גרוע. הוא מסוג הספרים שאפשר, בפרץ מזוכיזם, לסיים בסופו של דבר, אבל אני לא רואה שום סיבה מוצדקת לעשות את זה. אמנם היו בו כמה תובנות (בשקל תשעים), כן היה תוכן (ואלוהים יודע שהיה הרבה ממנו) והדמויות שם חושבות (אמנם בצורה שגורמת לך להירדם אך עדיין חושבות). כלומר, יש להן מניעים, הן לא סתם בובות על חוטים שמשרתות את הגחמות של הסופר. הכותבת נותנת לנו הצצה למחשבותיהן (ואלוהים יודע שהיו יותר מידי מאלה) של הדמויות הפועלות אבל ממש הפריע לי שהיא לא באמת נכנסה לראש של פיבי, שלוקה בתסמונת דאון. היא שימשה יותר כאובייקט, היוותה מעין תפאורה, סיפור רקע שיצדיק בכלל את הכתיבה של הספר הזה. כלומר, אני בטוחה שכולכם מסכימים איתי שהיה יותר מעניין לשמוע את מחשבותיה של פיבי מאשר הקיטורים הבלתי פוסקים של נורה, למשל. אבל לא, זה הרבה יותר קשה להיכנס לראש של חולת תיסמונת דאון אז למה שקים אדוארדס תטרח לגעת בנושא? בזמן שהיא התעסקה בלתאר את השלג והעלים היא קצת שכחה לשם מה התכנסנו - היא לא באמת סיפרה על הקשיים של פיבי וההירתעות של אנשים כלפיה, מה שיצר אווירה לא אמינה בעליל. דבר נוסף שמאפיין את הספר הוא הקפיצה בשנים שאמורה לתת לנו בכל פעם טעימה חטופה מהדמויות עד לפעם הבאה שנפגוש אותן, כדי לראות איך הן משתנות עם השנים, דבר שבפועל לא ממש קורה. השינויים הם יותר חיצוניים - משרה ובית חדשים - אבל המחשבות שלהן מנוגנות בלופ אינסופי. לאורך כל הספר אנחנו רק זוכים לשמוע עד כמה חיי הנישואים של נורה ודיוויד נוראיים ומפוספסים, מה שהזכיר לי את הפנטזיה שנחשפתי אליה בספרים כדוגמת "רעלה של ורדים" - שלפיה נישואים באמריקה מוכרחים להיות מאושרים. מגוחך. כאן אולי אין מכות, הצלפות וחגורות אלא בעיקר שקט.שקט שעטוף בעטיפה של אושר, המון חיוכים מעושים, צחוקים מדודים וספונטניות מתוכננת.


מוטיב נוסף בסיפור, שאותו דווקא חיבבתי הוא המצלמה.דיוויד לא הבין שמצלמה לא לוכדת רגעים של אושר ,והקדיש את כל חייו לצילום.הוא שומר זיכרונות אך לא חווה אותם בעצם. האובססיה לתעד רק מוכיחה עד כמה אנחנו חרדים שכל זה ייעלם יום אחד, שלא יהיו לנו עוד חוויות וזיכרונות והדבר היחיד שיוותר לנו יהיה רק תמונות שקריות שמתעדות רגעים מבוימים.קצת עצוב.האמת, הייתי שמחה לשכוח את העובדה שבזבזתי יותר משלושה שבועות על הספר הזה אבל אתם יודעים איך זה עם זכרונות,הם לעולם לא עוזבים אותך (אלא אם כן אתה חולה אלצהיימר.מה שעדיף במקרה הנ"ל.)

אז כן, זה מן ספר פרווה כזה שלא משאיר אחריו יותר מידי.קצת חבל כי הרעיון הגולמי היה מצוין.הבעיה היא שהוא היה ונשאר גולמי.למעשה,הסופרת די מתוחכמת , אפשר לומר . היא ערפלה אותנו עם כל התיאורים האינסופיים עד שלרגע שכחתי עד כמה בנאלית העלילה .אה כן, וקראתי את הספר,בין היתר,בשירותים.וזה בערך אומר הכל.

» ביקורות נוספות של כלשהי
» ביקורות נוספות על בתו של שומר הזיכרון