ספר זה, אינו בסטטוס של ספר רגיל. זה אינו ספר שנכתב על ידי סופר, לשם הספרות, לא ספר הגיגים או פילוסופיה, זה לא ספר יצירה, ולא אסופה של כתבים - ספר זה מהווה עדות צועקת, אילמת, כואבת, לאחד המחדלים הנוראיים שהתרחשו בישראל וממשיכים להתרחש בישראל גם בעת כתיבת מילים אלו, שנה אחרי.

ספר זה גם לא נמכר כספרים אחרים, הוא תוצר של תרומה, של התאספות, של הקריאה "להיקרא" על ידי כמה שיותר אנשים, לא להעלים עין, לא לשכוח, לא להיעלם מעל פני המפה הפוליטית - ולא להתכסות תחת מעטה פופוליטיקה זולה, פרופגנדה תעמולתית, של פוליטיקאים רדודים וחדלי אישים.

ספר זה הוא צעקה לעם ישראל להתעורר, להרים את הראש ולקרוא את המציאות הנוכחית דרך עיניים אינדיבידואליות, בוחנות, ולא דרך אידיאליזם קשקשני ואמירות "מובילי דעה" מגויסים.

ספר זה מנסה לחשוף, בדרכים שונות, כיצד אדם אחד חסר-אחריות יכול לגרור מדינה שלמה לתהום הנשייה, בציניות זוועתית ובגרגרנות הרסנית, אבל לא לבדו... אלא כי אנחנו, כולנו, מאפשרים לזה להמשיך לקרות. מורשתו של נוטש החטופים, כפי שמו של ספר זה, היא גם מורשתו של נוטש העם למותו ללא האחריות, הוויתור והכבוד הנדרשים ממנהיג.

מעטים הספרים העוסקים בחינוך שמוכנים להביט נוכחה בשאלה העמוקה 'מהו חינוך', להיישיר מבט אל עומק המועקה ולנסות לפרק את גורמיה מזוויות שונות. בדיוק בנקודות המורכבות ביותר, אנו מתקשים לשאול את השאלות הקריטיות, וספר זה עושה בדיוק זאת - בוחן את הפריזמה של חינוך מתוך הניסיון לחלץ את שאלת הילד, ולא שאלת המורה. הספר כתוב כדיונים, לא כמאמרים סגורים, מקטעי דיון על תרחישים המתרחשים בבתי ספר - סיפוריים, יותר מאשר קונקרטיים, אך עדיין נוגעים היטב ברוח הדברים. באופן זה, הספר נגיש, ומציג לא רק את הזווית האקדמית, המלומדת, אלא את הזווית הלומדת - ללמוד מה עובר על הילדים, מה הילדים אומרים, ולא לדעת מראש בדיוק במה מדובר. זהו מהלך אמיץ, גם אם לעיתים מצאתי כמפליג אל מחוזות הדמיון בפרשנויות, לפחות זה נעשה בתעוזה עם נכונות להציג עמדות שונות, לא בהכרח מסכימות, ובכך לייצר תמונה יחסית מגוונת ועשירה של התרחיש הבית ספרי והקול השותק, הנאלם, של חלק מהילדים במערכת אשר מלכתחילה הייתה אמורה להיות למענם - ולא למען תחרושת התוצרים האקדמיים.

לא כל יום, מישהו כותב המלצה לכתבי פרויד. כן, זו הוצאה ישנה, התרגום ארכאי, אבל - זו הוצאה מדהימה, הכתיבה מדייקת ומאירה, והעברית בתרגום זה עושה חן עם כתיבתו של פרויד. במובנים רבים, זו הוצאה קלאסית, מהותית, אשר מהווה אבן-בניין לקריאת פרויד בעברית. נכון, יש הוצאות חדשות, חלקן עדכניות יותר, וללא ספק מודרניות יותר. אך יש לכך גם מחיר, ויש לשקול מהו.

העברית של תרגום זה אינה פשוטה או קלה לעיתים, ומאלצת את הקורא לעבוד עם הכתוב. זה בדיוק מה שכתיבה מסוג זה, של פרויד, אמורה לעשות - לגרום לקורא לא להישען לאחור ברוגע וליהנות מהנרטיב, אלא להתאמץ, לעבוד, לעשות. תרגום זה גם מופתי במובנים אחרים: הדיוק, הניסיון להביא לעברית את רוח-דבריו של פרויד (ולא רק את רוח השפה), ובעיקר בעיקר - זו פשוט כתיבה יפיפייה לכשעצמה. לקרוא פרויד בעברית, זה מעלה לא מעט שאלות: איך כותבים את זה, ואיך קוראים את זה. לאלו שבאמת רוצים לקרוא, זו הוצאה שחובה להתנסות בקריאה בה.

הספר 'אופני התענגות' בהוצאת הרשת הלאקאניאנית, הנו אסופת הרצאות מאת הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק-אלן מילר הנוגעות לאוריינטציה הפסיכואנליטית שהתווה הפסיכואנליטיקאי פסיכיאטר ז'אק לאקאן, בהמשך לפסיכואנליזה כפי שגילה ופיתח אותה פרויד. הספר מורכב מהרצאות המסודרות כרונולוגית סביב הנושא של התענגות, והתפתחות המושג לאורך הוראתו של לאקאן, והמושג אחד (Un). הספר פורש למעשה מחקר של מילר לאורך עשרות שנים, אשר אינו תאורטי בלבד, אלא נשען בפועל כל הפרקטיקה וההתנסות בקליניקה הפסיכואנליטית.

זוהי הוצאה חשובה וקריאה מרתקת, עבור כל העוסקים בפרקטיקה הפסיכואנליטית, אשר נוגעת בלב ליבה של הקליניקה: מהתשוקה הנוירוטית, דרך הפנטזמה והאיווי, אל אופני התענגות, ועד להוראתו האחרונה ביותר של לאקאן על הסינטום והאחד. הספר מסודר באופן שהולך ומתפתח, מאתגר ומפעיל את הקורא, כך שזוהי אינה קריאה פאסיבית, כי אם אקטיבית אשר במהלכה הקורא עובד ופעיל. על כן זוהי קריאה אשר מיטיבה אשר אינה נשכחת בקלות, ומזמינה את הקורא לבחון את הקליניקה והתאוריה הפסיכואנליטית באופן מעמיק ונחוש. במילים אחרות - מומלץ מאוד.

זוהי סדרת הרצאות של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן, אשר מכילה 4 מתוך 7 הרצאות שנתנו בקפלה של בית החולים סנט אן בפני פסיכיאטרים. שלוש ההרצאות הנותרות אוגדו כחלק מסמינר 19, אשר לא ראה אור בעברית (עד כה). בהרצאות אלו, מפלס לאקאן את דרכו, דרך התכנים של סמינר 19, אל סמינר 20 - אשר פורסם בעברית, ואשר מהווה מעין המשך של הרצאות אלו.

"אני מדבר אל הקירות", זוהי אמירתו של לאקאן בנוגע לסטטוס הדיבור בפסיכואנליזה. ההרצאות מתייחסות למהלך הפסיכואנליטי, לסטטוס של הדיבור במהלך האנליזה, לתפקידו של ה"מטפל" (פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי), והקשר בין שפה וגוף, ומה שחוזר. כחלק מסמינר 19, וגם בהקשר לסמינר 20, עולות שאלות הקשורות בעמדה המינית, ההתענגות והממשי. ספרון קטן זה מזמין את הקוראים להתמודד עם שאלות אלו, תוך התבוננות מעמיקה אל הפסיכואנליזה כפרקטיקה.

התרגום לעברית קולח וקולע, ולטעמי עושה את העבודה בצורה מופתית. הגרסה באנגלית, לעומת העברית, נופלת במספר נקודות ומפספסת. כך שהקורא העברי, לטעמי, זוכה לטקסט בהיר ומדויק יותר במקרה זה. התרגום בוצע כחלק מקבוצת עבודה הכוללת פסיכואנליטיקאים העוסקים בהוראתו של לאקאן מקרוב, והדבר ניכר בתוצר העבודה. מומלץ בחום.

זהו תרגומו של סמינר מאת ז'אק לאקאן, פסיכואנליטיקאי צרפתי מהחשובים אשר העמיק וחזר אל הפסיכואנליזה של פרויד באופן הדוק ביותר. תרגום זה נעשה בידיים מיומנות, ובמובנים רבים מתעלה על התרגום לאנגלית בדיוקו, על אף שמדובר בטקסט מורכב מאוד לתרגום. זהו מאמץ נחוש וראוי להביא לקורא העברי המתעניין בפסיכואנליזה טקסט מפותל וסבוך, באופן נהיר ונגיש ככל הניתן בשפה אשר אינה שפת המקור (ועל כן הרבה הולך לאיבוד בדרך).

הסמינר ה-20 של לאקאן מהווה נקודת מפנה מסוימת בהוראתו, ומסמן שימת דגש על העמדות המיניות - גבר/אישה, על ההתענגות האחרת (או ההתענגות הנשית), ועל אפשרותו של לא מודע ממשי. על כל מורכבותו, סמינר זה מציע לקורא להתמודד עם שאלות לא פשוטות אשר הפסיכואנליזה מציבה, ומזמין לעבודה תוך כדי קריאתו. המלצתי לקורא היא לזכור כי מדובר בתמלול של סמינר אשר הועבר באופן פרונטלי, דבר אשר משפיע על חוויית הקריאה ומעיד על הסטטוס של הטקסט עצמו. לאקאן אינו מציע פתרונות פשוטים, או הנחיות לביצוע, אלא להפך - מאתגר את הקורא ובוחן לעומק, מבלי למחוק את ההתפתלות בדרך, שאלות קריטיות לכל קליניקה וגישה פסיכואנליטית.

המיתוס המהותי ביותר בעת שלנו הוא המיתוס האדיפלי, וב"טוטם וטאבו" פרויד כותב את המיתוס על האב הפרימורדיאלי והיווצרותה של החברה בהשראת המיתוס האדיפלי. תרגום זה לעברית הינו קריטי להבנת הפסיכואנליזה ומהות ההבניות שפרויד עושה בנוגע לחיי הנפש, ובהקשר יוצא מכך של החברה עצמה. כמו בכל כתביו, פרויד כותב בתעוזה וכנות רבה אשר בוודאי לא הייתה פשוטה לקוראים בני זמנו, ועדיין מהווה מושא למועקה בקרב קוראים בני ימינו. ובכל זאת, או אולי במידה מסוימת זו אינדיקציה לכך, כתביו מהווים לחלק מהותי בהיסטוריה והמהות של האנושות - ועדיין תקפים וחשובים גם בימינו. מומלץ בחום רב ולקריאה קרובה ואדוקה.

הוצאה מבורכת ותרגום חשוב לעברית. אני יכול להמליץ בחום על קריאת הספר של מילנר, אשר מזמין מרחב חשיבה מהותי מאוד בתחום הפסיכואנליזה, ואף להזמין את הקורא המסוקרן לעיין בפוסט הבלוג שכתבתי בהקשר לספר זה בלינק הבא:
https://www.splitsubject.co.il/notsymbolic

לא כל אחד בנוי לקריאת הספר הזה. הוא אינו "פשוט" לקריאה.

חשוב להבין כי הכתיבה של אסקילדסן אינה פשוטה, אף אל פי שעל פני השטח בדיוק כך היא נראית - מישור צחיח, נוף גדול ושומם. במובנים רבים, ניתן לגשת לקריאת כל סיפור בתוך מבחר סיפורים קצרים זה, ולקרוא אותו על פני השטח. בקריאה כזו, זהו ספר משעמם, צחיח, מתיש, ריקני. ההתמודדות עם הדלילות שהסיפורים מציגים כמעט ואינו מאפשר מרווח נשימה. אך זהו רק משלב אחד, הפשטני, ומי שנעצר בקריאה הזו - מפספס את הכתוב.

המשלב השני של הסיפורים הינו זה של הדו-משמעות. למשל, "המסמר בעץ הדובדבן", אחד הסיפורים המורכבים במשלב הדו-משמעות בספר. מבחינה זו, אסקילדסן מספק יצירת מופת מורכבת ובלתי נתפסת במורכבותה. זוהי עבודת שתי וערב בה כל מילה, כל משפט מקבלים משמעות כפולה. כך נחשפים בפני הקורא שני סיפורים השזורים בסיפור אחד - הפשטני, על פני השטח, והדו-משמעי, זה שמשתמע רק כאשר ממצמצים, כאשר מבינים כי ישנו רובד נוסף לסיפור.

באופן זה, אסקילדסן מספק יצירה קשה מאוד לעיכול, מורכבת ומתעתעת. בשביל לקרוא את הספר, תזדקקו להצטייד במיקוד וחוסר-מיקוד לסירוגין, להיות מוכנים לקרוא את הסיפור שוב ושוב ולגלות כמה לא הבנתם, כמה מורכב הוא, כמה עמוס ודחוס כל סיפור וסיפור המוצג בפני הקורא. מהבחינה הזו, מדובר ביצירת מופת.