ביקורת ספרותית על ללא שפה : שירים מאת חנה סנש

---

כשאני מסתכלת על תמונה של אדם שהלך בדרך כל ארץ, ליבי מסרב להאמין, להאמין בלכתו של אדם זה. הרי בתמונה הוא נראה כה פעלתן, אנושי, שערות מעטרות את קודקודו- אדם בשר ודם.
והמחשבות מציפות את מוחי, כיצד? כיצד ניתן שאדם זה, שנראה כה חי, לא נמצא יותר? קיומו כבר נעלם מן העולם? שהוא ברגע זה טמון עמוק באדמה ומה שנותר ממנו זה שלד ועצמות?

לפני ימים מספר יצא לי להתבונן בתמונותיה של חנה סנש, ותחושת מחנק אחזה בי. מעולם לא נחשפתי אל התמונות האלה, לתמונות של סנש מחייכת, לתמונות של סנש הנמצאת עם אחיה, לתמונה שלה כשהיא עובדת את האדמה.

כאשר התבוננתי טוב-טוב בתמונות הללו חשתי תחושת אי-צדק, מעין תרעומת על מר גורלה, נערה כה צעירה הלכה מעימנו...וכמובן, המחשבות על מה היה קורה אילו, אילו הייתה נשארת בחיים, ומה הייתה תרומתה למדינה.

מחר יום השנה להוצאתה להורג של חנה סנש.
מה אומר ומה אגיד על נערה זו? נערה רגישה, שסיכנה את חייה למען מדינתה, למען יהדותה, כשכלל לא היה צורך בכך! היא התנדבה מיוזמתה להיות חלק מהצבא הברטי כצנחנית על מנת להציל יהודים וגם כאשר תפסוה והיה באפשרותה להציל את עורה בכך שתגלה את מקומם של היהודים המוברחים, מיאנה לעשות זאת.

נערה שמלבד עוז ליבה ניחנה בכישרון כתיבה, נערה מחוננת שתוך חודשים בודדים כתבה שירים בעברית, מלבד שפת אמה- הונגרית.

כאשר קראתי את ספר שירים זה, צנום בגודלו אך אוצר בתוכו כה הרבה, ליבי נחמץ, נחמץ מההפסד שמדינת ישראל נחלה. אילו חנה סנש הייתה חיה, מי יודע כיצד פני המדינה היו משתנים?

חשבתי על אישיותה של סנש, כיצד יכלה לעזוב הכול, את שהכירה ולהתגייס לצבא זר, שהוא כלל לא צבא מדינתה ולהציל יהודים זרים שלא הכירה ושלא תכיר לעולם? תוך כדי ידיעה שהיא מסכנת את חייה, וגם כשכבר נעצרה וידעה שהיא עומדת בפני עינויים, איך לא נשברה?
כמה מאיתנו היו עושים את שעשתה?
האם צעירי ישראל כלל מודעים לקיומה של סנש?
האם הם מוקירים את מה שעשתה? ( כמובן שאינני מכוונת דבריי אל צעירי סימניה)

כשראיתי את הספר בספרייה, במדף המאובק והבדידות ואותות הזמן ניכרים בו היטב, ידעתי מיד שאקח אותו אל חיקי, לא היה ביכולתי לסרב. כבר זמן רב רציתי לקרוא בו ולהיחשף אל דמותה של הנערה שהייתה ואיננה, אל הנערה בעלת התעוזה הרבה. מצד שני, ידעתי שהקריאה לא תהיה מלאכה קלה, וצדקתי.

אבל אינני מתחרטת, הרגשתי שניתנה לי זכות להיחשף אל הרגשות הכמוסים ביותר של נערה כמעט בת גילי. כגון מותו של אביה כשהייתה רק בת 7, התגייסותו של אחיה לצבא, וכמובן תחושותיה כלפי ארץ ישראל ואל היהודים, בעת שהייתה עצורה ותחושת הסוף ריחפה מעל ראשה.

הייתה לי הזכות בין היתר להיחשף אל כישרון הכתיבה הגדול של סנש, בשיריה המוקדמים שנכתבו במשלב לשוני גבוה ושופעי תיאורים אשר כתבה אותם בגיל תשע, בגיל תשע בלבד!

וחשבתי לעצמים תוך כדי הקריאה שלמרות שנות חייה המעטות, אף אדם מבוגר לא היה מגיע לכמות הכישרון שהיה מנת חלקה בזמן כה קצר. סנש בורכה בתכונות רבות ונפרדה מעולמנו צעירה. צעירה גדושה בחלומות, צעירה שהעתיד היה לפניה והיא ידעה מה תעשה בו: היא תשוב לארץ ותעזור בהקמתה של המדינה.
צעירה פטריוטית עם זיקה לדם היהודי שפעפע בעורקיה, דם יהודי שגבר על הזהות ההונגרית.
צעירה שהמילה אינטרסנטיות הייתה זרה לה מכיוון שבראש מעייניה הייתה טובת הכלל, בחושבה על האחר. היא אומנם הייתה בת 23 אך שפעה ידע וחוכמה ורגישות שלעיתים קרובות לאדם בוגר אין בקרבו!

נערה אצילת נפש שהוקסמה מכל מה שהחיים הציבו בפתח דלתה,

נערה שידעה להעריך את הדברים הקטנים ביותר שיראו לרבים מאיתנו כבנאליים: אור השמש, הים, השמיים. ואף על פי כן, הקריבה את חייה למען עתידה של המדינה. למרות שאש החיים בערה בליבה עד יום מותה.

נערה שכשאתה מתבונן בתמונותיה מחלחלת בך ההבנה כי היה בה דבר מה יוצא דופן, דבר מה שונה, שישנו למעטים, ליחידי סגולה.

היא הייתה יחידה בדורה.

וכנראה שהמשפט הבא הוא אינו הבל הבלים, הוא אמיתי:

אלוהים לוקח את הטובים ביותר בעודם צעירים.

הליכה לקיסריה-
״אֵלִי, אֵלִי
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם
הַחוֹל וְהַיָּם,
רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,
בְּרַק הַשָּׁמַיִם,
תְּפִלַּת הָאָדָם.״

למות צעירה-
״למות צעירה, למות,
לא, לא רציתי.
לא, לא רציתי.
אהבתי את השמש החמה,
האור, השיר, ניצוץ של זוג עינייך.
ולא רציתי הרס מלחמה.
לא, לא רציתי.
לא, לא רציתי.

אך אם נגזר עליי לחיות היום,
בשפך דם, בהרס האיום,
אגיד: "ברוך השם ובעד הזכות,
לחיות ובוא תבוא שעה למות,
על אדמתך, ארצי, מולדתי".

למות צעירה, למות...״

הערה חשובה: אני מאוד עצובה שמשרד החינוך לא כולל את ספר זה כחלק ממערכת הלימוד של חטיבות הביניים והתיכונים, אני חושבת שיש צורך לדון בדמותה של סנש יותר. בשיריה, בתרומתה למדינה, בהקרבתה. לא יעלה על הדעת שילדי ישראל לא ידעו מי היא! למען מי היא הקריבה את חייה? למעננו! אז הגמול שנוכל להשיבה הוא בכך שנזכור אותה. כל אחד ואחד מאיתנו נזכור את מי שהייתה ומי שיכלה להיות אילולא הקריבה את שהקריבה.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על ללא שפה : שירים