“"בזמן שאת קוראת את דוסטויבסקי..." יש שורה כזו בשיר של פורטיס. בהתחלת הספר הזדמזמה לי השורה הזו בראש ולא הצלחתי להיזכר מה השורה הבאה. כמו תקליט שבור... 'בזמן שאת קוראת את דוסטויבסקי, לה לה לה לה לה... ברדיו מנגנים שירים של פורטיס ואני בעולמי שמתהפך... ". (עד סוף הספר כבר המצאתי לי שורה משלי 'בזמן שאת קוראת את דוסטויבסקי, את מבינה שזה לא בשבילך...') בעוונותיי, מעולם לא קראתי קודם לכן ספר של דוסטויבסקי. מן הראוי שהייתי מתחילה עם ספריו המפורסמים 'החטא ועונשו' או 'שדים', אבל איכשהו דווקא הספר הזה, 'המתבגר' התגלגל לידיי, והתמונה על הכריכה משכה את תשומת ליבי והחלטתי לנסות. אז קראתי. ואיך לומר את זה בעדינות? סבלתי מכל רגע. זה לא בגלל שהספר 'כבד'. אין לי שום בעיה עם ספרים כבדים. להיפך. אני נמשכת לספרים שגורמים לך לחשוב תוך כדי קריאה, שכתובים ככה שאתה קורא אותם לאט לאט ונותן להם לחלחל לתוכך. לא. לא הכובד הוא הבעיה. גם לא השמות הרוסיים המבלבלים. גם לא התרגום שאני קוראת פה תלונות עליו. לא מפריעות לי ההערות הצדדיות, והיות ואני לא מבינה רוסית אין לי עם מה להשוות. בעיני, בסך הכל הספר כתוב שפה קולחת, עכשווית ונוחה לקריאה. הבעיה שלי היא פשוט עם התוכן של הספר. עם העלילה המייגעת והלא ממוקדת, עם הדמויות המשונות והארכאיות, עם הדיאלוגים הארוכים-ארוכים, והמיושנים כל כך. לו רציתי לתמצת את עלילת הספר בשני משפטים לא הייתי מצליחה, כי היא מפוזרת מדי, אבל בגדול אפשר לומר שזה פשוט סיפור ארוך ומיגע על אנשים שדוחפים את האף שלהם לעניינים לא להם. מרכלים ומרכלים עד קץ הימים. הדמות הראשית היא נער מתבגר בשם ארקדי, שבתחילת הספר יש לו רעיון מבריק: להפוך לעשיר כמו רוטשילד על ידי חסכנות קיצונית. לרגע נדמה שבזה יעסוק הספר, אבל אח"כ הרעיון הזה נזנח. מדובר בצעיר מבולבל שגדל כל חייו בנפרד ממשפחתו, ולפתע מקבל הזדמנות להכיר אותם. ובערך חמש דקות אחרי זה הוא כבר מרגיש שמערכות היחסים שלהם הן הבעיה הכי גדולה שלו בחיים והוא שוקע בהן כל-כולו... בתוך נפשו של ארקדי נאבקים זה בזה היצר הרע והיצר הטוב, לעיתים הוא רוצה להזיק, ולעיתים להיטיב. הוא בוחש בקלחת המשפחתית, כשהוא חשוף כל הזמן משום מה רק לחלק מהאינפורמציה, ומגיב בהיסטריה מוחלטת לכל התפתחות. כל הסיפור הוא מן סערה בכוס מים. יש איזה עשר דמויות, שקשורות אחת בשניה באלף קשרים. הבת של האחד מתאהבת באבא של השני, שבתו מאוהבת באבא של הראשונה... משהו כזה. מן סבך בלתי נגמר של מערכות יחסים סהרוריות שלרוב לא סותרות אחת את השניה, ואם כולם היו פשוט מניחים זה לזה לעשות כרצונם, הם היו יכולים לחיות באושר ועושר... אך לא כך הוא. יכול להיות שיש בספר חוכמה בין השורות ויכול להיות שיש בו אמירה נוקבת על החברה הרוסית במאה ה-18. יכול להיות גם שדוסטויבסקי מיטיב להיכנס לראשו של נער (אם כי אני לא מכירה נערים כאלה מוזרים. אולי פעם היו) או מנסח אמיתות מענינות על המצפון האנושי, על המאבק בין טוב לרע שמתנהל במוחו של האדם. הכל יכול להיות. אבל זה נבלע בתוך עלילה כל כך מקושקשת ומשעממת, שזה פשוט הולך לאיבוד ולא שווה את המאמץ. כבר אחרי 200 עמודים חשבתי לנטוש וחבל שלא עשיתי את זה. אני בטוחה שיש לדוסטויבסקי ספרים טובים יותר שלא איבדו את הרלוונטיות שלהם אבל על הספר הזה אני ממליצה בחום - לוותר.”

“לא מבינה את האנשים שאומרים על דוסטויבסקי כבד... כל ספר שלו שקראתי נקרא בשקיקה צחקתי על המהמרים רקדתי עם הנטשות ושתיתי מהסמובר כל תה ותה יש להחזיר את אמא רוסיה לזמנים הטובים הללו ויפה שעה אחת קודם. מומלץ בחום לוהט מאוד”

“לא מאמין שהצלחתי לחסל כ-700 עמודים של דוסטוייבסקי בחודש... הכל התחיל בנסיעה ברכבת: מולי ישב גבר צעיר וקרא את הספר. כל שתי דקות התפקע מצחוק. בפעם הרביעי לא התאפקתי: סליחה, אבל דוסטוייבסקי לא כתב דברים מצחיקים, מה מצחיק אותך??? התרגום לעברית, הוא ענה. קראתי את זה ברוסית והתרגום מצחיק... רצתי לקנות וגם לקרוא. המתבגר הוא יצירה כבדה. כמו מרבית ספריהם של מחברו, של טולסטוי וחבריהם במאה ה-19. הרבה דיאלוגים בצרפתית בגוף הספר, הרבה מאוד הפניות להערות אנציקלופדיסטיות בסוף הספר ושמות הגיבורים מורכבים, משתנים [כינויי חיבה, למשל] וקשה לזכור מיהו מי. אבל: אם אתם מתעניינים בחברה של טרום מהפכה ברוסיה, בחיבור רוסיה-אירופה [מבחינה תרבותית], במבנה החברתי-כלכלי וברקבון התוסס שהוביל לקומוניזם - זה המקום ללמוד על החשיבה של האינטלקטואלים הרוסיים. חלקם באוכלוסיה לא היה גדול באחוזים. המורדים [=רסקולניקים] היו הבסיס עליו תססו השמרים מהם נאפתה הרבולוציה. המילה הכתובה, הספר המלומד, היו בעלי משקל בתרבות הרוסית. לא מעט ספרים ידועים היו בסיס לתנועות שהביאו למהפיכות. לצדם נכתבו גם ספרים, כמו המתבגר, שמהם ניתן להציץ לתוך שכבת עליונה בחברה מסתאבת, אובדת דרך שפרטים בתוכה מבקשים אידאלים אך לא מוצאים. מנהיגים גדולים יודעים לנצל נסיבות שכאלה. המתבגר הוא תרגום שני לעברית. קודמו, ב-1958, נקרא "עול ימים". מומלץ למי שרוצה להבין מעט יותר את ההיסטוריה בה אנו חיים. צריך סבלנות מיוחדת לספר כזה.”

“אני מצטערת מראש חובבי הספר ומר דוסטויבסקי (שיתהפך בקברו אם יקרא את זה) - לא נהניתי כלל! לא הצלחתי אפילו לסיים את הספר - וזה מאוד לא אופייני לי. מכיוון שהיו אנשים שמאוד נהנו מהספר, ומכיוון שיש לי כבוד למר דוסטויבסקי המנוח, אני אצביע על הבעיה הגדולה מבחינתי - התרגום. התרגום היה כל כך מכני! מובנה הערות והארות, עצם הניסיון להסביר ע"י הערות כל פרט ופרט פשוט פוגם בזרימה של הספר. לא הצלחתי להגיע לחיבור,לשקוע,לשכוח את העולם ולהיכנס אל הספר. קצת מרתיע אותי מספים נוספים של דוסטויבסקי, אני מקווה שאכן מדובר בתרגום ולא בסופר.”

“"בזמן שאת קוראת את דוסטויבסקי..." יש שורה כזו בשיר של פורטיס. בהתחלת הספר הזדמזמה לי השורה הזו בראש ולא הצלחתי להיזכר מה השורה הבאה. כמו תקליט שבור... 'בזמן שאת קוראת את דוסטויבסקי, לה לה לה לה לה... ברדיו מנגנים שירים של פורטיס ואני בעולמי שמתהפך... ". (עד סוף הספר כבר המצאתי לי שורה משלי 'בזמן שאת קוראת את דוסטויבסקי, את מבינה שזה לא בשבילך...') בעוונותיי, מעולם לא קראתי קודם לכן ספר של דוסטויבסקי. מן הראוי שהייתי מתחילה עם ספריו המפורסמים 'החטא ועונשו' או 'שדים', אבל איכשהו דווקא הספר הזה, 'המתבגר' התגלגל לידיי, והתמונה על הכריכה משכה את תשומת ליבי והחלטתי לנסות. אז קראתי. ואיך לומר את זה בעדינות? סבלתי מכל רגע. זה לא בגלל שהספר 'כבד'. אין לי שום בעיה עם ספרים כבדים. להיפך. אני נמשכת לספרים שגורמים לך לחשוב תוך כדי קריאה, שכתובים ככה שאתה קורא אותם לאט לאט ונותן להם לחלחל לתוכך. לא. לא הכובד הוא הבעיה. גם לא השמות הרוסיים המבלבלים. גם לא התרגום שאני קוראת פה תלונות עליו. לא מפריעות לי ההערות הצדדיות, והיות ואני לא מבינה רוסית אין לי עם מה להשוות. בעיני, בסך הכל הספר כתוב שפה קולחת, עכשווית ונוחה לקריאה. הבעיה שלי היא פשוט עם התוכן של הספר. עם העלילה המייגעת והלא ממוקדת, עם הדמויות המשונות והארכאיות, עם הדיאלוגים הארוכים-ארוכים, והמיושנים כל כך. לו רציתי לתמצת את עלילת הספר בשני משפטים לא הייתי מצליחה, כי היא מפוזרת מדי, אבל בגדול אפשר לומר שזה פשוט סיפור ארוך ומיגע על אנשים שדוחפים את האף שלהם לעניינים לא להם. מרכלים ומרכלים עד קץ הימים. הדמות הראשית היא נער מתבגר בשם ארקדי, שבתחילת הספר יש לו רעיון מבריק: להפוך לעשיר כמו רוטשילד על ידי חסכנות קיצונית. לרגע נדמה שבזה יעסוק הספר, אבל אח"כ הרעיון הזה נזנח. מדובר בצעיר מבולבל שגדל כל חייו בנפרד ממשפחתו, ולפתע מקבל הזדמנות להכיר אותם. ובערך חמש דקות אחרי זה הוא כבר מרגיש שמערכות היחסים שלהם הן הבעיה הכי גדולה שלו בחיים והוא שוקע בהן כל-כולו... בתוך נפשו של ארקדי נאבקים זה בזה היצר הרע והיצר הטוב, לעיתים הוא רוצה להזיק, ולעיתים להיטיב. הוא בוחש בקלחת המשפחתית, כשהוא חשוף כל הזמן משום מה רק לחלק מהאינפורמציה, ומגיב בהיסטריה מוחלטת לכל התפתחות. כל הסיפור הוא מן סערה בכוס מים. יש איזה עשר דמויות, שקשורות אחת בשניה באלף קשרים. הבת של האחד מתאהבת באבא של השני, שבתו מאוהבת באבא של הראשונה... משהו כזה. מן סבך בלתי נגמר של מערכות יחסים סהרוריות שלרוב לא סותרות אחת את השניה, ואם כולם היו פשוט מניחים זה לזה לעשות כרצונם, הם היו יכולים לחיות באושר ועושר... אך לא כך הוא. יכול להיות שיש בספר חוכמה בין השורות ויכול להיות שיש בו אמירה נוקבת על החברה הרוסית במאה ה-18. יכול להיות גם שדוסטויבסקי מיטיב להיכנס לראשו של נער (אם כי אני לא מכירה נערים כאלה מוזרים. אולי פעם היו) או מנסח אמיתות מענינות על המצפון האנושי, על המאבק בין טוב לרע שמתנהל במוחו של האדם. הכל יכול להיות. אבל זה נבלע בתוך עלילה כל כך מקושקשת ומשעממת, שזה פשוט הולך לאיבוד ולא שווה את המאמץ. כבר אחרי 200 עמודים חשבתי לנטוש וחבל שלא עשיתי את זה. אני בטוחה שיש לדוסטויבסקי ספרים טובים יותר שלא איבדו את הרלוונטיות שלהם אבל על הספר הזה אני ממליצה בחום - לוותר.”

“לא מבינה את האנשים שאומרים על דוסטויבסקי כבד... כל ספר שלו שקראתי נקרא בשקיקה צחקתי על המהמרים רקדתי עם הנטשות ושתיתי מהסמובר כל תה ותה יש להחזיר את אמא רוסיה לזמנים הטובים הללו ויפה שעה אחת קודם. מומלץ בחום לוהט מאוד”

“לא מאמין שהצלחתי לחסל כ-700 עמודים של דוסטוייבסקי בחודש... הכל התחיל בנסיעה ברכבת: מולי ישב גבר צעיר וקרא את הספר. כל שתי דקות התפקע מצחוק. בפעם הרביעי לא התאפקתי: סליחה, אבל דוסטוייבסקי לא כתב דברים מצחיקים, מה מצחיק אותך??? התרגום לעברית, הוא ענה. קראתי את זה ברוסית והתרגום מצחיק... רצתי לקנות וגם לקרוא. המתבגר הוא יצירה כבדה. כמו מרבית ספריהם של מחברו, של טולסטוי וחבריהם במאה ה-19. הרבה דיאלוגים בצרפתית בגוף הספר, הרבה מאוד הפניות להערות אנציקלופדיסטיות בסוף הספר ושמות הגיבורים מורכבים, משתנים [כינויי חיבה, למשל] וקשה לזכור מיהו מי. אבל: אם אתם מתעניינים בחברה של טרום מהפכה ברוסיה, בחיבור רוסיה-אירופה [מבחינה תרבותית], במבנה החברתי-כלכלי וברקבון התוסס שהוביל לקומוניזם - זה המקום ללמוד על החשיבה של האינטלקטואלים הרוסיים. חלקם באוכלוסיה לא היה גדול באחוזים. המורדים [=רסקולניקים] היו הבסיס עליו תססו השמרים מהם נאפתה הרבולוציה. המילה הכתובה, הספר המלומד, היו בעלי משקל בתרבות הרוסית. לא מעט ספרים ידועים היו בסיס לתנועות שהביאו למהפיכות. לצדם נכתבו גם ספרים, כמו המתבגר, שמהם ניתן להציץ לתוך שכבת עליונה בחברה מסתאבת, אובדת דרך שפרטים בתוכה מבקשים אידאלים אך לא מוצאים. מנהיגים גדולים יודעים לנצל נסיבות שכאלה. המתבגר הוא תרגום שני לעברית. קודמו, ב-1958, נקרא "עול ימים". מומלץ למי שרוצה להבין מעט יותר את ההיסטוריה בה אנו חיים. צריך סבלנות מיוחדת לספר כזה.”

“אני מצטערת מראש חובבי הספר ומר דוסטויבסקי (שיתהפך בקברו אם יקרא את זה) - לא נהניתי כלל! לא הצלחתי אפילו לסיים את הספר - וזה מאוד לא אופייני לי. מכיוון שהיו אנשים שמאוד נהנו מהספר, ומכיוון שיש לי כבוד למר דוסטויבסקי המנוח, אני אצביע על הבעיה הגדולה מבחינתי - התרגום. התרגום היה כל כך מכני! מובנה הערות והארות, עצם הניסיון להסביר ע"י הערות כל פרט ופרט פשוט פוגם בזרימה של הספר. לא הצלחתי להגיע לחיבור,לשקוע,לשכוח את העולם ולהיכנס אל הספר. קצת מרתיע אותי מספים נוספים של דוסטויבסקי, אני מקווה שאכן מדובר בתרגום ולא בסופר.”