ביקורת ספרותית על מאה ימים של אושר מאת פאוסטו בריצי
ספר טוב

---

מאה ימים של אושר/פאוסטו בריצי
Fausto Brizzi
מאיטלקית: מונה גודאר
הוצאת 'כנרת זמורה-ביתן' שנת 2017
394 עמודים
96 ש"ח
---------------------------------
אחרי 40 שנה יחסית מאושרים, עם אישה מדהימה ושני ילדים קטנים וחמודים לוצ'ו מקבל את אחת מהידיעות הנוראיות שבאפשרותו של אדם לקבל – הוא חולה בסרטן סופני, או בשם שלוצ'ו נתן לו "החבר פריץ", זאת על מנת לתת לחדשות הללו משמעות מעט משעשעת...

לאחר שהוא טעם מטעם הטיפולים הכימותרפיים הוא מחליט שהוא לא נותן לחייו להסתיים באופן כה נורא ומחליט שהוא קובע לעצמו "תאריך תפוגה". הוא מזמין את יום מותו בעמותה בשוויץ שמבצעת המתות חסד וקובע לעצמו 100 ימים שלמים שבהם הוא יוכל להיות האדם המאושר ביותר בעולם ולעשות את כל מה שהוא חפץ בו.

אך תוכניות לחוד וחיים לחוד.
ישנם ימים בהם הוא לא עושה דבר או חצי דבר אשר כלול כביכול בBucket List של אדם שחייו נגמרים. הוא מעביר את רוב הימים בחוסר מעש ואף בהליכה משמימה לעבודתו אך הוא כן גורר עצמו להציב מטרות כמו להשיג את אישתו מחדש אחרי שבגד בה, להשאיר לילדיו את הזיכרון מאביהם גם לאחר מותו ולנצל זמן, גם אם מועט, עם חבריו הטובים, 'ארבעת המוסקטרים'.

הספר הזה מהול בכל כך הרבה הומור עצמי והומור שחור שגורמים לעיתים לשכוח מכך שגיבור הספר עתיד למות. בכלל, נקודת המבט שממנה מסופר הספר היא מנקודת מבטו של לוצ'ו המנוח, כך מתחיל לו הספר וישר מחדיר בנו את העובדה הגמורה שגיבור הספר כבר לא קיים בעולם שלמטה.
ההרגשה שאופפת את הספר הזה היא רוב הזמן לא ברורה ולעיתים באופן סוריאליסטי מלאת תקווה שאולי הגורל ישתנה למרות שאנו יודעים את הסוף המר.

מלבד העובדה שהספר מתובל בהומור שנותן נופך אחר למחלה, הוא גם מרגש באופן שלו.
וכאן הנפילה בדיוק. בתור אדם מהשורה שרק רוצה להנות מספר טוב, שיצחיק וירגש אותי בו זמנית הייתי אומרת שזה ספר מצוין כי הוא הצליח! אבל בתור מי שלקחה על עצמה כתחביב לא תחביב לסקור ספרים אני חייבת להיות כנה ולומר שעם כמה שהספר טוב, זה טמון בעובדה שהסופר יודע לעשות את עבודתו של סופר שרוצה לגרום לרגש של סרטי דרמה-קומית.
אומנם הסוף הוא עדיין אותו סוף בו לוצ'ו מאבד את חייו למחלה אבל כל סופו של הספר, כל ההתרגשות היא התרגשות מוכרת שהייתי חווה גם מלראות את תחילתו של הסרט 'במבי'.

כל זאת לא משנה בהוא זה את העובדה שבין אם בתור סוקרת ספרים ובין אם בתור קוראת מן המניין נהנתי מהספר מאד, הוא ריגש אותי, הוא הצחיק אותי ברגעים הנכונים והוא נתן לי נקודות מעטות למחשבה.
על כן, אסיים עם המוטו שליווה את הספר
"יום שלא צחקנו בו הוא יום אבוד".

» ביקורות נוספות של ראיה
» ביקורות נוספות על מאה ימים של אושר