ביקורת ספרותית על היינו שם - רשמים מן המסע לפולין תלמידי תיכון מקיף הרצליה -תשמ"ט מאת

---

טוב, אז מאז שחזרתי מן המסע עברה כבר חצי שנה, ומה ראיתי שם ואילו מחשבות עברו לי בראש לא סיפרתי לכם עדיין, אז חשבתי שהיום, בערב יום השואה, זה הרגע הנכון שבו אספר את הרשמים שלי מהמסע לפולין 2017.
(רק לפני זה, חשוב לי לציין שאני לא לומד בבית ספר בהרצליה, אבל זה הספר (או יותר נכון, הכריכה החומה) היחיד שמצאתי, שההמילים "רשמים מהמסע לפולין" מופיעות בו. כי מה שאני הולך לכתוב עכשיו זה את הרשמים שלי).

את הרשמים שלי מהמסע בחרתי להעביר לכם בצורת קטע, שהתבקשנו לכתוב אחרי שחזרנו מן המסע. אז הנה הקטע:

"הדימעה הראשונה והאמיתית שירדה לי במהלך המסע, הייתה דווקא אחרי המסע, ממש כשחזרתי הביתה. וזה לא קרה לי בגלל שהבנתי פתאום מה קרה שם (את זה הבנתי כבר שם, במסע. זה היה מרגש מאוד, אבל דימעה לא ירדה), אלא בגלל משהו לא צפוי שקרה, ולגמרי בתיאום ובתיזמון מושלם עם כתיבת הקטע שהתבקשתי לכתוב.
את הדלת של הבית אחותי פתחה, ואחרי שאמרתי לה כמה פרטים על פולין שהיה לה חשוב לשאול, שאלתי אותה מה הפסדתי ומה קרה בבית כשלא הייתי, והיא ענתה שגור חתולים נכנס אתמול אלינו הביתה כי שכחנו ליסגור אותו, והוא אכל לנו את הבגט, מבלי שאף אחד שם לב, ממש שוד לאור היום. ובאמת, שמעתי פתאום באותו הרגע יללות מכיוון הגינה. החתלתול שהבחנתי בו לא נכנס הביתה כי החלון היה נעול. ואז ראיתי שהצטרפו אליו עוד 2 חתלתולים קטנטנים כמוהו. שמתי לב שהעין שלהם לא הייתה בסדר, והם נראו מיסכנים כאלה, וייללו הרבה. לקחתי לחם מהמקרר, וחרף התחננותה של אחותי שאמרה לי לא לתת להם אוכל כדי שלא יבואו ויציקו לנו כל הזמן, נתתי להם אותו, והם אכלו במהירות רבה, כאילו שנים לא אכלו. הרגשתי שהלב שלי, המוסר והמצפון לא נותן לי להזניח אותם. אחר כך נתתי להם עוד, ואז מצאתי אותם כעבור זמן מה יושבים על החלון שבחדר שלי. הם התנחמו זה בזה, ונראה שהם חיבקו זה את זה, הצטופפו יחד וגם רעדו, כאילו נמלטו ממקום קר במיוחד ואכזרי, או שאפילו מקבוצת חתולים אכזרית שהציקה להם. כך או כך, זה הזכיר לי את השואה ואת המצב בה, ודרך עיניהם העצובות של שלושת החתלתולים המביטות בי יכולתי לראות עיניים אנושיות, עיניים של יהודים בשואה. אנשים, בני אדם, שהתחננו למעט מזון, בגדים חמים, הדברים הבסיסיים ביותר, על מנת שלא ימותו מרעב. ובאותו רגע, ללא שום התכוננות או התרעה, הדמעות החלו ליזלוג לי. לא יודע למה דווקא ברגע הזה. אולי כמה שהחתלתולים האלה חמודים, וניראים מיסכנים, וכל הרגש הזה שהיה במסע התנפץ עכשיו ברגע האנושי והאמיתי הזה, וגם הלא צפוי והמיקרי. ואז החלטתי לצלם אותם על מנת לתעד, ולאחר שצילמתי אותם, הראיתי להם את התמונה. הם הסתכלו עליה, מהופנטים, אבל אז הסיטו את המבט, כנראה מפני שהם לא אהבו את מה שראו. אני מבין אותם. הם נראו זוועה".


https://mail.google.com/mail/u/0/?ui=2&ik=c855a9f250&view=fimg&th=15b9b44374d7cd52&attid=0.2&disp=inline&realattid=1565480427784347595-2&safe=1&attbid=ANGjdJ9s2CFmwCF0_3tini4OqUXrvVv38nVfD1cwiNiwaFyLLaRYNyUeYVnXRrSn9_zKCSxmp1EwHlB2CGEQinyVTnPulE57knexU4UW-seMSz0WsvjFfb8PFURrBek&ats=1492958634204&rm=15b9b44374d7cd52&zw&sz=w1366-h637 - התמונות של החתולים שצילמתי

נ.ב - מחכה לרשמים שלכם מהקטע שכתבתי...

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על היינו שם - רשמים מן המסע לפולין תלמידי תיכון מקיף הרצליה -תשמ"ט