ביקורת ספרותית על לבי וחורים שחורים אחרים מאת יסמין ורגה
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 23 במרץ, 2017
ע"י Drunk Reader


אני חייבת לומר שקראתי הרבה ספרים מהסגנון הזה, ספרים שמדברים על דכאון והתמודדות של בני נוער עם הכאוס שיש להם בראש.
אני לא יכולה לומר שאני בהכרח הבנתי את הדמויות, או שאני מצליחה להבין את הפעולות שלהן, אבל דבר אחד כן יש לי במשותף איתם, שאני מפחדת לדבר על מה שעובר לי בראש.
התחלתי לחשוב על מוות מלפני 4 שנים, וככל שהכרתי בודדים שהרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם המחשבה הזו נעלמת עד שהיא כמעט לא נמצאת יותר בראשי, שאני בעצמי נרעדת מהמחשבה על מוות.
ניסו לשלוח אותי לפסיכולוגית, אבל זה הרגיש לי לא מתאים, והרגשתי עוד יותר נורא עם עצמי, כי אני בטוחה, עד עכשיו, שאם אומרים לי לכי לפסיכולוגית, זה לא כמו 'לכי לרופא לקחת מרשם נגד חום' אלא יותר בכיוון של 'לכי תסדרי את השכל שלך'.
אני בעיקר מפחדת לדבר על עצמי, כי אני לא רוצה להשמע כקורבן, כאילו אני סתם גוררת תשומת לב מאנשים, כשאני פשוט... לא כל כך מפחדת לדבר עם האנשים שאני התחלתי לבטוח בהם.
אבל אז אני מפסיקה לבטוח בהם בגלל הבעיות שלי, והם מתקשים להבין את זה, כי הם לא יודעים איך זה לחשוב כמוני.
כך שאת זה אני מאוד מבינה אצל הדמויות הללו, את אזל, כשהיא מפחדת לפגוע באנשים ממשהו שעוד עלול להתפרץ לה, את רומן, שמתחרט על כך שהוא לא היה אחראי מספיק.
ואני מבינה למה זה עדיף להיות סגור עם הבעיות שלך. כי אלו הבעיות שלך. בטח לאף אחד לא אכפת, ובטח שהבעיות הללו יראו מזעריות לאחרות.
ועד כמה שאני רוצה שאני אקשיב לעצמי, ואפעל לפי המילים שלי, הבעיות שלך הם הבעיות של כולם סביבך, ברגע שאתה מתקרב אליהם.
ועד כמה שאני מנסה להחביא את הבעיות שלי מעצמי הן מופיעות, ואני לא מתעמקת שאלו הבעיות שלי, פשוט שזה קורה לי.
כמו מתוך הרגל לכבות את האור אחרי שהייתי בחדר האמבטיה. אני לפעמים מדליקה את האור, ולפעמים לא, אבל אני מיד שולחת יד לכבות אותו. אני לא חושבת על זה, אלא מאוחר יותר.
כך שכשאני מפחדת מידי לפנות לאנשים, מפחדת לפתח שיחות, מפחדת שמדברים איתי מרחמים, שמשקרים לי כדי שארגיש טוב עם עצמי, מפחדת אפילו להשמיע שיר שנורא אהבתי לבן אדם קרוב. אני לא חושבת למה זה ככה, עד אחרי שזה קרה, אבל אני לא אוהבת לחשוב על זה, ואני טומנת את זה עמוק, כל פעם מחדש מודעת לקיום של עמוק עמוק בראש שלי, מחבל ברצונות, בפחדים ובפעולות שלי.
הספר גרם לי בסוף לחשוב על זה יותר. שאולי אני באמת צריכה להתגבר על הפחד לדבר על עצמי, לדבר על זה שאולי יש לי בעיות, לא לפחד כשיתייחסו אלי שאני צריכה עזרה, למרות שהמנגנון הראשוני שלי, וזה המנגנון הראשוני של כל בן אדם, הוא להראות שאתה עצמאי. לא משנה אם העצמאות הזו פוגעת ב קשה יותר.
הספר הזה הזכיר לי שאולי אני צריכה לבקש עזרה, אבל באותו הזמן, כמו הדמיות בספר, אני לא מרגישה שעזרה כל שהיא תעזור לי.
10 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני שנה ו-3 חודשים)
את צעירה וכל החיים לפניך - תמיד נכון לבקש עזרה מאדם עם יכולת הקשבה, הכוונה קטנה יכולה לשנות
בת-יה (לפני שנה ו-3 חודשים)
לכל מי שחושב כמוך (ואת לא היחידה שחושבת כך - למרות הכל -:) ) אני ממליצה על הספר: "דרך האמן" שכתבה ג'וליה קמרון. זה ספר נפלא לעבודה עצמית שמשחרר את הנפש שלנו. על הספר כתוב אמנם שהוא מיועד לשפע יצירתי, אך לדעתי הוא מיועד לכל מי שבוחר לחיות חיים טובים יותר. דרך העבודה עם הספר היא אישית ופרטית, ואם פועלים על פי התדריך שלו אפשר לצאת לדרך נעימה יותר. יש גם קורסים בנושא וגם הם מומלצים, אבל כל זה להחלטתך.
https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=222772
מחשבות (לפני שנה ו-3 חודשים)
את חייבת להתגבר על הפחד לדבר על עצמך. זה ממכר הדיבור הזה. כשתתגברי על הפחד, תגלי שבעצם אין ממה לפחד וששאר הפחדים שלך נורמליים לגמרי ואפילו פחות מפחידים. דיל שאין כמותו.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ