סנדרסון משוגע. ואני עוד יותר משוגעת שבחרתי לקרוא ספר מד"ב רק בגללו, כשבדרך כלל אין לי נגיעה בהם (לא מתוך הרמת אף, פשוט כי תמיד הרגשתי שזה גדול עליי).
אני לא גרופית של סנדרסון, אם אתם חוששים. קראתי רק ארבעה ספרים שלו - אלנטריס וטרילוגיית הערפילאים - ובינתיים הוא הספיק לכתוב עוד מיליון. לא קראתי אותם בדיוק מהסיבה שצוינה למעלה - זה גדול עליי כרגע. הלימודים סופחים כל טיפת זמן פנוי, משתלטים על כל תאי המוח שלי, ואני מפחדת להיכנס לסדרות ארוכות מידי שלא אצליח לצאת מהן אותו אדם.
אבל נכנסתי לחנות הספרים אחרי תקופת יובש ארוכה, והוא קרץ אליי מהמדף. ואמרתי לעצמי, מה כבר יכול לקרות. אני אדם בוגר, יש לי משמעת עצמית. וחוץ מזה, סנדרסון ידוע בטוויסטים המטורפים שלו, ואני לא אתנגד לאיזה טוויסט. במיוחד אחרי הערפילאים, שהשאירו אותי פעורת פה. וחוץ מזה שני, הסקרנות אכלה אותי. ממתי סנדרסון כותב על חלליות? וממתי סנדרסון כותב בגוף ראשון? וממתי אני מתאפקת בקריאת ספרים?
גמעתי אותו תוך שבועיים.

אני לא יודעת אם קראתם ספר אחר שלו, אבל תשכחו מהכל. סנדרסון ממציא את עצמו כאן מחדש, וזה נהדר. הוא מעניק לנו את דמותה של נערה בשם ספנסה, שמנסה להיאבק על החלום שלה ועל שמו הטוב של אביה, בלב אומה שחיה על חרבה בכוכב שומם הנקרא דטריטוס. במשך שנים הם מנסים להימלט מהכוכב, אבל מישהו - ועד הסוף לא ברור מי - מונע זאת מהם כבר שנים, במלחמה ארוכה כמו הגלות. טובי הטייסים אבדו בקרב או נמלטו עמוק אל תוך השכבות המוגנות של הכוכב בטענה האבסורדית שהם "חשובים מידי" מכדי להשתתף בו. ספנסה רוצה להצטרף למערכה נגד האויב המשונה, אבל מלבד ספנסה ומשפחתה, כולם בטוחים שאביה הוא פחדן בן פחדנים, שברח מהקרב הכי חשוב, זה שהניח את היסודות לציוויליזציה ולתקווה לשחרור מהכלא הארור שהם נמצאים בו. ואף אחד לא מתכוון להניח לספנסה להיכנס לזירת הקרב.
נהניתי כל כך מהתיאור של הדינמיקה החברתית בעולם החדש הזה. עולם שבו "פחדן" זו מילה גסה, שבו מקצים אותך מכיוון שמישהו אי שם בשושלת שלך ברח מקרב, שבו מאדירים את האומץ והגבורה על חשבון כל דבר אחר והזהות שלך מוגדרת כמעט אך ורק לפי התרומה שלך למאמץ הקולקטיבי (מזכיר משהו?).

וההומור, חברים. ההומור. הומור מחויך, ציני לפעמים, שמעז להסתכל על ההתנהגות האנושית מהצד ולצחוק עליה תוך כדי שהוא מחקה אותה. קשה לי ממש להוסיף עליו מילה נוספת כי זה ספוילר די רציני, אבל אתם יכולים לצפות לשעות של כיף בזכות דמות בלתי נשכחת. באופן כללי הדמויות כאן מרגישות כל כך אמיתיות שבא לך לחבק אותן (או להחטיף להן), והן מהוות חלק מהותי מהספר. סנדרסון לא חוטא ביותר מידי התפלספויות אל תוך נפשן של הדמויות, הוא פשוט מראה למה הוא מתכוון, ונותן לך להרגיש לבד.

דווקא הסוף טיפה איכזב אותי, אבל סביר להניח שזה עקב ציפיות גבוהות מידי. זאת אומרת, ההפתעה המובטחת הגיעה והפתיעה, אלא שהדהרה לקראתה הייתה מהירה מידי לטעמי. ועדיין, זה היה טוב. יש כאן כמה סצנות אפיות שלא היו מביישות אף תסריטאי, ואתה יכול ממש לטעום אותן על קצה הלשון - לא רק את המראות אלא גם את התחושות של כל דמות ודמות.

אז כן, מומלץ בחום רב. במיוחד לאנשים שרוצים לחצות את מגבלות הז'אנר המוכר להם (לא משנה מה הוא), ולנסות משהו חדש לגמרי.
תהנו :)