ספר מתקתק, קלאסיקה נהדרת... הקריאה מלווה באדים מהבילים מהעבר, ניו יורק של שנות ה-40...
לפעמים ריחות מעוררים זיכרונות. מילים יכולים להמציא זיכרון שלא היה, ולגרום לכם לחיות שם, לנשום מלוא הריאות את הריחות מבין המילים.
התמכרתי לדמותה התזזיתית של הולי גלייטלי, גיבורת הסיפור. היא יכולה להיות טובת לב, וגם רעה באותה המידה.
קיים בה ייצר הפתיינות לעומת קסם הילדות שובה הלב.
היא גרה באותו הבנין בו גר סופר דל (אפשר גם עיתונאי), אשר מתאהב בה, אבל מכיוון שהיא "מסמסת" מסרים כפולים, די קשה לו איתה... מצד אחד היא מאוד אוהבת להיות לבד, אבל, מכיוון שאין לה הרבה "נכסים" מלבד יופיה וגופה וכמובן אופיה הכובש, יש לה תלות כספית במי שזה לא יהיה... היא מצליחה יום אחד לגרור את הסופר שלה, למסע "גניבות" בטיפאניס... כל חלומה הוא ארוחת בוקר בטיפאניס, כמו שלכל כוכבת זוהרת מגיע...
על החתול שאימצה אמרה :"אנחנו פשוט התחברנו יום אחד על שפת הנהר, משהו כזה. אנחנו לא באמת שייכים זה לזה: הוא עצמאי וגם אני כזאת. אני לא רוצה שום רכוש עד שיהיה ברור לי שמצאתי את המקום שבו אני והדברים נהיה שייכים זה לזה. ואני לא ממש בטוחה עדיין איפה בדיוק המקום הזה, אבל אני יודעת איזו הרגשה יש שם. כמו בטיפאניס"
איך אפשר שלא ליפול ברישתה.. היא מהפנטנת.
