אחותי הפסיכולוגית השאילה לי את הספר עם המלצה חמה. זה היה בטח לפני חמש שנים, ומאז הוא יושב אצלי על המדף. נזכרתי בו בתקופת יובש (אתם יודעים איך זה - מנסים ספר ועוד ספר, ושום דבר לא באמת מדליק) ופתחתי אותו.

אחרי פרק אחד רציתי לסגור אותו ולהחזיר בזעם לממליצה... הכותבת, פסיכולוגית יונגיאנית, מספרת על המיתוסים הקשורים בזוגיות ודרכם מאירה את הסיפורים של זוגות שהיו אצלה בטיפול. אלא שהרקע, וההסברים על יסודות הפסיכולוגיה היונגיאנית הנוגעים לגבריות ונשיות, קוממו אותי.
כך למשל, בהסבר על האנימה (היסוד הנשי אצל הגבר) והאנימוס (היסוד הגברי אצל האישה): "...לאנימה יש גם היבט שלילי. היא יכולה להציף ולהטריף את הדעת... אשה המעוררת קנאה בבן זוגה ודוחפת אותו להתנהגות בלתי נשלטת" (עמ' 22). לו אני גבר אלים, הייתי בוחרת מן הסתם בתמר קרון בתור הפסיכולוגית שלי, שבוודאי תצדיק את מעשי.
וגרוע מכך:
"נוסיף על כך את העובדה המצערת שגם בחברות מפותחות ודמוקרטיות מעשי אונס, ההולכים ומתרבים, מבוצעים כולם על ידי גברים... אין להסביר תופעות אלה בהבדלי כוח גופני בלבד... ממה נפשך, ככל שמתחזקת הנטייה לטשטש את ההבדלים בין גברים לנשים בלבוש, בהתנהגות, באופנה, במקצועות, בטיפול בילדים, ועוד, כך מתעצמת הנטייה בקוטב השני - התגברותו של הדחף הגברי-תוקפני, הכובש ומכניע את האישה, ואף הורג אותה... עלייתו והקצנתו של קוטב אחד מביאה בהכרח גם להקצנת הקוטב הנגדי..." (עמ' 46)
הלו, גברת קרון? סליחה?? אנחנו מביאות על עצמנו את אלימות הגברים מפני שאנחנו רוצות להיות מהנדסות או מכונאיות? אנחנו גורמות לאונס ולרצח של עצמנו בגלל הלבוש שלנו? כי אנחנו מצפות מהגברים להיות שותפים בטיפול בילדים? ובכלל, איפה תעדיפי להיות אישה: בתרבות מערבית ה"מטשטשת את ההבדלים", או בתרבויות שממש לא עושות את זה, כמו למשל בהודו, באיראן או בבריטניה של לפני 200 שנה?
לא ציפיתי למצוא גישה כל כך ריאקציונרית בספר על הפסיכולוגיה של הזוגיות. חזרתי שוב לעמוד הראשון, לבדוק מתי יצא הספר לאור: 2004. אולי אז התודעה שלנו היתה שונה? לא זכור לי. ובכל זאת המשכתי לקרוא. תזכרו, אחותי המליצה.
בהמשך מצאתי עניין אם כי מסוייג. סיפורי הטיפול מעניינים, וההקבלה שלהם למיתוסים ולסיפורי התנ"ך מאירה צדדים חדשים.
גם רעיון האנימה והאנימוס המבשילים בהדרגה בכל אחד ואחת מאיתנו מעורר מחשבה.
לבסוף, תיאורי הטיפולים ארכניים וחוזרים על עצמם, וקצת יותר תשומת לב בעריכה היתה מותירה חלקים גדולים מהם מחוץ לספר, ללא הפסד כלשהו לקורא.