שלומצי כבר בת שבע־עשרה, וזה לא ממש פשוט, או אולי ממש לא פשוט, או בעצם מסובך: מסובך עם ההורים, עם החברות, בלימודים. וכשמדובר באהבה, זה הרבה יותר ממסובך — אם רק היתה מילה לממש ממש, אבל ממש מסובך, שלומצי היתה משתמשת בה.   השנה שלומצי לומדת לכתוב סיפורים, אבל מגלה שלפעמים הסיפור כותב את עצמו ומפתיע את כולם, במיוחד אותה. זו שנה שמביאה איתה...

יום אחד בראשית הקיץ גבר נוטש את הבית לתמיד, ומותיר מאחור את אשתו ובתו המתבגרת. החלל שנפער משליך אותן אל מחוץ למסלול הבורגני של המושב המנומנם והמשפחתי שבו הן גרות, ומתיך אותן זו לזו. גבולות ההורות, הזוגיות והחברות מיטשטשים בעודן נחושות להשיב את האיזון שהופר לחייהן ואת האהבה לביתן. ואז מופיע גבר חדש, כמו הבטחה גדולה לתיקון. אלא שפרט ...

"שמשון הביט בזוג הזה, הוורודה ויואב, וראה אותם בדמיונו בעוד שלושים שנה. גל של חמלה הציף אותו. לא יעזרו לה יופיה ועיניה הצרות, סוודרים ורודים וכפות רגליים מטופחות, כמו האמיריליס הוורוד שהיא כה מתפעלת מיופיו, הגברת העירומה פורחת למשך שלושים יום בלבד ומיד אחר כך היא קמלה, וגם לוורודה צפוי גורלן של נשות המשפחה הזאת, עם השיירות הלא נגמרו...

בְּכָל בֹּקֶר נָעֳמִי מְבַקֶּשֶׁת מֵאִמָּא לְהִשָּׁאֵר אִתָּהּ בַּגַּן, עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד אִמָּא מַסְכִּימָה. רַעְיוֹן מְצֻיָּן! וְאוּלַי לֹא? כִּי לְאָן נֶעֱלַם הַסֶּנְדְּוִיץ´ שֶׁל נָעֳמִי? וּמִי תָּפַס לַיְּלָדִים אֶת מִטַּת הַבֻּבּוֹת? וּמֵאֵיפֹה צָץ הָאַרְנָב הַמְּשֻׁנֶּה? אִמָּא נִשְׁאֶרֶת בַּגַּן הוּא סֵפֶר...

אָבִיב לֹא מִשְׁתַּגַּעַת עַל חֲתוּלִים וּבִמְיֻחָד לֹא עַל ג'וֹרְגִ'י, הַחֲתוּלָה שֶׁמַּחְלִיטָה יוֹם אֶחָד לְאַמֵּץ אֶת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּהּ. אֲבָל כְּשֶׁאָבִיב מִסְתַּבֶּכֶת עִם אֹהַד פְרִידְמָן, מֶלֶךְ הַכִּתָּה, דַּוְקָא ג'וֹרְגִ'י הִיא זֹאת שֶׁמְּבִינָה אוֹתָהּ יוֹתֵר מִכֻּלָּם. יַחַד הֵן יְגַלּוּ שֶׁלִּפְעָמִים ...

שׁוּם דָּבָר לֹא יָכוֹל לְהַצְחִיק תַּנִּין עָצוּב, אֲפִלּוּ לֹא זְבוּב‮–‬בָּלֵרִינָה אוֹ זְבוּב עַל מַחֲלִיקַיִם. כִּי תַּנִּין לֹא צוֹחֵק ‮—‬ לֹא בַּבֹּקֶר, לֹא בָּעֶרֶב, וְלֹא בַּצָּהֳרַיִם. אֲבָל מַשֶּׁהוּ מוּזָר קוֹרֶה פִּתְאוֹם עַל שְׂפַת הַנָּהָר, מַשֶּׁהוּ שֶׁבָּא בְּהַפְתָּעָה גְּמוּרָה, וְהוּא גּוֹרֵם לַתַּ...

כְּשֶׁאַלּוֹנָה מְחַבֶּקֶת אוֹתִי, הִיא תָּמִיד אוֹמֶרֶת שֶׁאֵין כָּמוֹנִי בְּכָל הָעוֹלָם! אֲבָל יוֹם אֶחָד, בַּדֶּרֶךְ לְגִנַּת אַמְסְטֶרְדָם, גִּלִּיתִי שֶׁזֶּה בִּכְלָל לֹא נָכוֹן. גִּלִּיתִי שֶׁיֵּשׁ כַּנִּרְאֶה כֶּלֶב אֶחָד שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ מוֹטְקֶה וְהוּא מַמָּשׁ דּוֹמֶה לִי! כָּל כָּךְ דּוֹמֶה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהִ...