אישה מוליכה את עטה על פני הנייר, וטיפין טיפין היא משתחררת משתיקה ממושכת. מצרפת זיכרון לזיכרון כבתמונת תצריף, ומעלה מתוך פנימיותה ילדה, הניצבת נוכח בית אבן בחצר ירושלמית של שנות השישים. קטעי הזיכרון הלכודים בין קירותיו העבים וחלונותיו הקמורים של הבית, הנפתחים אל מראהו המרהיב של נוף ירושלמי,נפערים וחושפים סיפור מסויט של האשמה נט...

אישה ההולכת בעולמה הפנימי מחפשת משמעות לחייה. מעליה מרחפת אשמה בלתי ברורה וצל גירוש שהיא מבקשת לפענח את סיבתו, לחשוף אמת סמויה חמקמקה שאינה מניחה לה. מתוך כך נפרש מרחב פנימי עשיר כפול פנים, מראות נפש וחוויות של מציאות מעיקה, מערערת, תובענית, הנבראת בכוח הדמיון לביטול הזהות העכשווית, ולהתמסרות לעוצמת הדמיון המנחמת והחומלת. כפל הזה...

ובשעת לילה מאוחרת, כשיצאנו מהבר ההוא, ישראלה הביטה סביבה, כאילו חיפשה דבר מה, ומאחר שלא מצאה פנתה אליי. "לפעמים אני רוצה להיות גם וגם," היא אמרה."תל–אביב כשאני רוצה לצאת, וירושלים כשאני רוצה לחזור," עיניה הירוקות דמעו.היא עזבה את ידי ונעלמה לה בדיוק כשהבחנתי בהחלפת המשמרות בין הלבנה לחמה. אסתר כהן, בת 24, גרה בתל-אביב. בין היתר סטודנטי...