אישה מוליכה את עטה על פני הנייר, וטיפין טיפין היא משתחררת משתיקה ממושכת. מצרפת זיכרון לזיכרון כבתמונת תצריף, ומעלה מתוך פנימיותה ילדה, הניצבת נוכח בית אבן בחצר ירושלמית של שנות השישים.
קטעי הזיכרון הלכודים בין קירותיו העבים וחלונותיו הקמורים של הבית, הנפתחים אל מראהו המרהיב של נוף ירושלמי,נפערים וחושפים סיפור מסויט של האשמה נטולת רחמים, מתעתעת, חדורה בורות, בעתה וקנאה בין אם לבתה.
החלחלה העוברת בקורא במפגשו עם המתואר בספר מתחת לכסות העור, אינה מניחה לו לרגע, ואפשר כי אינו יכול להאמין כלל, שמצבים מסויטים מעין אלו אכן מתרחשים במציאות בתוך מסגרת מגוננת לכאורה של משפחה.
במקום זר, רב ניגודים, בלתי מוכר ואכזר, שאליו נקלעת משפחת עולים ממרוקו, המנסה לאסוף שברים ולעצב מבראשית את עולמה במקום החדש, המתנשא והמתנכר לה, מוצאת הילדה נחמה במפגש עם הדמויות המאכלסות את החצר הירושלמית. אלה פותחות בפניה שערי חמימות, קשב, חיבה, תמיכה ונועם.
גם מעשה האמנות הנפרש מולה במלוא איכויותיו הצבעוניות החותרות לרובדי עומק, מחלחל לתוכה את תובנותיו מרחיבות המבט, ומניף אותה מכלא החשיכה הפנימית אל עבר תודעת החירות, המאירה אותה בבגרותה.
מתחת לכסות העור, ספרה הראשון של אסתר כהן-כרמל, מפתיע בבשלותו הלשונית, בעושר תיאורי נופיה של ירושלים, בצירופים הבלתי מתפשרים עם המקומות הצורבים ביותר, ובקשב מכמיר הלב לדמויות המבליחות אל הסיפור הנושא בתוכו את הפצע ואת הצלקת כמקשה אחת.
