עַל הַגָּדָה הַזּוֹ, רַגְלַיִם מְסֻכָּלוֹת כָּרָאוּי, יָמִין רִאשׁוֹנָה, אַחַר כָּךְ שְׂמֹאל; גְּלִימָה עֲרוּכָה כַּמְּצֻוֶּה, יָדַיִם מַצְבִּיעוֹת עַל טַבּוּר גּוּף מְיֻשָּׁר, פֶּה מְעֻצָּב. שָׁנִים שֶׁל אִמּוּן רַק כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַיְּצִיבָה הַנְּכוֹנָה. נְשִׁיפָה שֶׁנֶּעֱלֶמֶת בַּקַּרְקָעִית. תּוֹדָעָה שֶׁחוֹשֶׁ...

האם יש ללשון תוחלת? ולשירה? ולאהבה? לאן יכול אדם צעיר להוליך את הכיסופים, את החשש ואת הבושה? בעז יניב מתגלה בספר ביכוריו כמשורר צעיר ואמיץ, הבוחן בלי כחל ושרק את מקומו בסביבתו ואת מקומה של סביבתו – הלשונית, החברתית, המדינית והרגשית – בתוך תוכו וביצירתו. הקריאה בשיריו מאפשרת להבין כמה דברים חשובים על הכיוון שאליו פני דורנו מועדות...