"מסעוד מהלך ברשות הרבים, לא היה רץ לדרכו כאותם הנוהגים בשיגעון ולא היה כופף קומתו כבעלי חטוטרת, אלא מסתכל היה כלפי מטה כמי שעומד בתפילה, ומהלך כאדם שטרוד בעסקיו. מחשבות רבות חולפות ברוחו, וזיכרונות מהעבר מציפים את ליבו. לוּ לפחות הייתה מציקה לו, אילו לפחות הייתה מטיחה בו את תסכולה, כפי שרחל אמנו הטיחה ביעקב – 'הבה-לי בנים, ואם-אין מת...