היי חברים,
מזמן לא נפתח פה דיון. אשמח לשמוע מה דעתכם על עיצוב הסדרות של זיקית: מיני, ראשית ונואר. האם מספיק שונות? האם מספיק דומות? האם מעוררות חשק? האם אהבתם את הגישה העיצובית? האם המינימליזם עובד לכם עם התוכן של הספרים שיצאו עד כה?

היי חברים,
מה דעתכם על העיצוב המנימליסטי לכריכות של זיקית?
צבעי רקע עזים ואיור בהחתמה שחורה על פניו. אתם בעד נגד?
חושבים שזה משרת את המטרה? מבליט את הכריכות או מוריד מערכן?

העטיפה של הסרט לספר "קרוב להפליא ורועש להחריד" מצליחה לעשות משהו שהעטיפה הקודמת לא הצליחה לעשות בעיניי, היא גרמה לי להרים את הספר ובאמת לשבת ולקרוא אותו. לא אהבתי את הספר, משהו בכתיבה היה אבוד קצת כמו הגיבור הראשי בו, ילד בן 9 שיוצא לחפש תשובות בעולם לאחר מות אביו באסון התאומים. את הסרט לא ראיתי, האם גם הסרט באמת מצליח לרגש יותר מהספר?
משהו באימפקט של העטיפה של הסרט פשוט נגע בי יותר, יותר ריגש אותי מאשר העטיפה הטיפוגרפית(מילולית) עם היד המאוירת. למישהו יש מחשבות בעניין, מוזמן לשתף ואם מי מכם ראה את הסרט וחושב שהוא שווה צפייה או לא, אשמח לשמוע על כך.

מישהו מכם נתקל לאחרונה בכריכה שהשאירה אותו עם תחושה שהוא כבר יכול לדמיין את הסיפור וכשהוא הפך את הספר הוא הרגיש את אותה תחושה נעימה מציפה אותו שזה בדיוק מה שעלה בראשו?
לי זה קרה לאחרונה עם הספר "אחרייך", של ג'ולי בקסבאום, המקרה השאיר בי רצון עז לקרוא את הספר, מה שעדיין לא קרה, אך בהחלט איננו מוטל בספק.

שלום חברים,
יש סוגיה שאני חייבת לעלות ומאוד רוצה לשמוע את דעתכם בעניין:
כל פעם שספר הופך לסרט לאחר שנייה וחצי בערך יוצא הספר מחדש בעטיפת הסרט, כפי שכבר דנו בעבר בקבוצה עפ"י רוב הסרט לא מגיעלרמת הסרט ועטיפה שהיא עטיפת הסרט נותנת לו למעשה צורה של המוצר הויזואלי ולא משאירה מקום לדמיון כל כך, האם יש מקום לעטיפות הסרט? האם לדעתכם לא מדובר בקידום מכירות על חשבון צרכני הספרים? האם זהו איננו תעלול שיווקי זול וניצול ציני של הפורמט אותו אנחנו מעריכים?

האם שמתם לב לקו העטיפה החדש של הוצאת עם עובד, מעין ציור /צילום ? מה דעתכם? אני בעקרון אוהבת את העטיפות של פעם .

"האוהל" של מרגרט אטווד.
מדובר בספר סקיצות ומחשבות, קטעים מושפעי מיתולוגיה ופרשנויות אישיות לסיפורת מאת אטווד. הספר קטן מימדים, אינטימי ובנוי באמת כסקצ'בוק, שכן משולבים בו גם כמה איורים של אטווד. מבחינת העיצוב וההקשר כמעט מושלם במה שהספר מעביר.
לאחרונה בכלל יוצאים כל מיני ספרים שנראה כי הושקעה עוד מחשבה מעבר בעיצובם ונראותם, כזה הוא "פרויקט לזרוס", השילוב של עמ' שחורים עם תמונות קטנות שנראות כמו צולמו בקמארה אובסקורה הפותחות כל פרק נותנות להתרחשויות עוד עומק, עוד נק' מעבר לכתוב בספר עצמו.
האם גם אתם נתקלתם לאחרונה בספר שמרגיש פשוט כ"כ נכון בגישה העיצובית הכוללת באווירה ובחווית הקריאה בו?
אם כן אשמח שתשתפו ונעלה את הדברים לדיון,
שנה טובה וחג שמח לכולם

צהוב הוא אחד מהצבעים המחליאים בעיניי, אני חושבת שיש צורך למדר אותו ככל שניתן כצבע לעטיפות ספרים.
עם זאת השימוש בו רחב כיוון שהוא בולט, אך החיבור אולי נהיה אפילו מוזר יותר כאשר עטיפות צהובות בהקשר לספרים העוסקים במוזיקה. לא ראיתי את הסיבה לחיבור בספר "מוזיקה פופולארית מויטולה" ואני לא מצליחה למצוא את הצידוק גם במקרה של "החיים על פי לובקה". שניהם עוסקים במוזיקה, שניהם עם רקע צהוב ובשניהם היה יכול להיות צבע רקע שונה ועדיף בהרבה בעיניי. אז נכון הצבע הצהוב בולט בנוכחותו, זה היתרון היחיד אבל בין זה לבין בנושא, נאדה.

בשנים האחרונות יצאו כמה סדרות מעניינות מבחינה עיצובית, עטיפות שקשה להתעלם מהן שעוברים לידן.
ארצה להתמקד בשלוש סדרות נבחרות ואשמח אם תשתפו בהתרשמויותכם האישיות ובעטיפות וסדרות שמשכו את עינייכם.
לפני כמעט שנה השיקו ב"מודן" ליין חדש של עטיפות, העיצוב סדרתי ומאחד את הספרים הללו בזיהוי מיידישהם מהוצאת "מודן", יעיל ואפקטיבי, הנייר שנבחר לעטיפות הסדרה הוא נייר עם מכתשים קטנים, טקסטורה, לדעתי לא תמיד משתלב טוב, אך נייר שהושקעה מחשבה בבחירתו, בלטו בעיניי בסדרה זו מספר ספרים: "נערה עם קעקוע דרקון" והמשכו "הנערה ששיחקה באש", שתי עטיפות מקסימות בבחירה הצבעונית והשתלבותה עם הנייר.
ספר נוסף הוא "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות", במקרה זה איור מקסים, אך הנייר הנבחר כאילו משבש את איכותו ופוגם במינמליזם הצבעוני בהכניסו הצללות וגוונים שלא במקומם.
הסדרה הבאה הושקה כבר לפני שנתיים ככה נדמה לי וכך גם השלישית, שתיהן של הוצאת "ידיעות אחרונות", הראשונה היא סדרת ספריו של המינגווי ואילו השנייה של ורג'יניה וולף, קיים דמיון בין שתי הסדרות לכן שילבתי את התייחסותי אליהן. בשתי הסדרות מופיע צילום שחור לבן של הסופר, טיפוגרפיה-כתב, שם הסופר והספר וצבע נוסף שמשתנה מספר לספר בסדרה.
הסדרה של ורג'יניה וולף מעודנת בבסיסה, מעט מלנכולית, אך מתוך בחירה, כי כאלו הם רוב סיפוריה של ורג'יניה וולף. כלומר הבחירות נראות נכונות וכשהספרים עומדים יחדיו אי אפשר לטעות כי לא רק המעצב אחד הוא כי אם גם הכותב וככל הנראה גם המתרגם, סדרה לכל דבר ועניין.
במקרה של המינגווי, ישנו אמנט נוסף שנכנס למשחק והוא איור קווי, שנראה כי נבחר בקפידה והותאם לתוכן הספרים השונים בסדרה, מאחרי כל איור קווי מופיע משטח צבע, עד כאן הכל בסדר, הסדרתיות עובדת, הצבעוניות יפה, ברור שהספרים עוצבו ע"י מעצב אחד, כותב אחד וככל הנראה מתרגם אחד. אך עכשיו מגיעה מבחינתי האכזבה, הדמיון שציינתי קודם לכן בים העטיפות להמינגווי ולוולף הוא נקודת החולשה בעיניי בסדרתו של המינגווי. מה שעבד כה חזק ויפה בסדרה של וולף, עושה כאן עוול לדעתי לכותב, היה טוב לולא הייתה מחולקת הכריכה הקדמות לשליש עליון תמונה שחור לבן וכיתוב ושני שלישים איור קווי עם צבע אחד, אני מאמינה כי התמונה מיותרת ואיננה במקומה שכן, שמו של המינגווי הולך לפניו והאיורים הקווים כה שובי לב שחבל ליצור להם מלחמה על לכידת העין עם תמונה שהרקע שלו כל כך שחור שברור כי האיור העדין יפסיד ויהי מה לא משנה איזה צבע צעקני ככל שיהיה שיופיע מאחוריו. אולי ללא התמונה נוצר חוסר כלשהו באיזון, אך איתה נוצרת משיכה לחלק העליון השחור שמפספס את העדינות של האיורים שמתחתם וחבל.
לא במקרה יש דמיון בין הסדרות של וולף והמינגווי למי שתהה, מדובר באותה מעצבת.

לעיתים קרובות אני חשה ששוק עטיפות הספרים בארץ נמצא בנחיתות ביחס לשוק העולמי, מעטים יחסית המקרים בהם עטיפה נוטה למושלמות בארץ. אפילו "שנת הארנב" בה דנתי בדיונים קודמים ומופיעה כתמונת הקבוצה, התמונה מעבירה את הסיפור בפשטות יפה ונוגה ללב, אבל לעם עובד וזה כבר מתקשר לעניין שחמדת העלתה יש ליין שרץ כמה שנים, לשים ברקע בשקיפות מסוימת את אותה תמונה בהגדלה, זה בעיניי הורס את העטיפות שלהם, גם אם הדימוי יקלע בול, ההגדלה הלא נחוצה הזו בקע הורסת את איכותו ברגע.
לגבי עניין הנחיתות מול העולם בעיצוב עטיפות הנה לכם דוגמא קטנה שדווקא נתקלתי בה ממש לא מזמן "The Happy Prince", אוסקר ווילד, מוזמים לראות את הספר בלינק הזה:
http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=710942
העניין עם העטיפה הזו שאפילו כשראיתי אותה בהקטנה פה באתר יכולתי ישר להגיד שזה ספר של אוסקר ווילד, משהו באסטתיקה שלו שידר לי את זה גם מגודל תמונת האייקון.
אשמח שתשתתפו בתהיות שלי ותעלו את התהיות שלכם בעניין העטיפות פה ומעבר לים.

למי שהתדוועו לראשונה לספרי עם עובד לפני כמה עשרות שנים ,אהבתי ואוהבת בעיקרון את העטיפות/רישומים של העטיפות ההן ,למול אלו שיוצאים במהדורה מחודשת בדר"כ עם צילום מתוך סרט/סדרה וכ'ו,וכן גם לעומת סוג העטיפות שיוצאות כיום בהוצאה הזאת ובכלל .האם זה רק נובע מהרצון של נוסטלגיה ?או שהעטיפות הספרים ההם היה להם ערך מוסף לספר וככזה הם התקבעו בתודעה?

מזמן לא פתחתי פה דיון ואני חושבת שאירוע קולנועי גדול כזה של "אליס בארץ הפלאות" מצדיק אחד כזה, מה דעתכם בעניין? האם הסיפור ניתן ליותר מדי פרשנויות עד שאלו אובדות במעבר לקולנוע? האם עוד לא נמצא היוצר שיראה עין בעין עם כותב הספר לואיס קרול? או האם דווקא הגרסאות הקולנועיות כמו שיצאו עד כה נותנות פשוט נקודות מבט שונות כל יצירה ונקודת המבט שלה?
טרם ראיתי את גרסאתו של ברטון ל"אליס", אך הביקורות היו צוננות עד להחריד והטענה הגורפת הייתה שהיצירה הספרותית אולי מורכבת מכדי שיהיה ניתן לתרגמה לתרגום שלא יצא חד מימדי בזוית בה הוא נוקט אל מול הספר. טיעון זה נשמע לי אישית מעט אבסורדי, שכן אני אישית עם כל ה"דלות" בסרטו של דיסני חושבת שזה העביר את הנקודה בצורה לא רעה, שכן סרט לעולם לא יכסה את כל מהות הספר, על כן ספר הוא ספר וחווית הקריאה בו לא תדמה לעולם לזו של צפייה בסט בעיניי. אשמח לדעתכם בעניין, הבעת דעות שונות, מנוגדות ומזויות שונות תתקבל בברכה.

יש סדרת עטיפות, לא חדשה כבר שאני אישית אוהבת, אך גם יש לי בעיה איתה, אני מדברת על סדרת ספריו של ארנסט המינגווי שיצאה בתרגום חדש לפני מספר שנים. האיורים בעיניי מאוד יפים, אני מרגישה שבמינימליזם האיורי יש משהו שהוא נכון להמינגויי, לא מבחינת כתיבה דלה, כי אם בייצוג אפיזודה שהיא פשוטה בבסיסה הגורמת לכל הסיפור להתחיל להתנהל בכלל.
הבעיה שלי מתחילה בחלק בו מופיע דיוקנו של הסופר, בצילום, שובר את העדינות של האיור ועוד עם רקע שחור, שבסופו ש דבר מאפיל על האיורים והשטח הצבעוני שלהם וכאילו מבטל אותם כמעט לחלוטין. אז נכון, רקע חלק ואיור אולי לא מספיקים לבשם לכל העטיפה, החלוקה לשני שליש שליש נכונה והיא עובדת, אך הייתה עובדת טוב יותר אם בחלק העליון היה אפילו איור של פניו של המינגויי, באותה שפה של החלק התחתון, העטיפה הייתה מקבלת שלמות אחרת בעיניי. שכן אםהצילום והאיור היו הולכים כל כך טוב זה עם זה הם היו שזורים זה בזה ולא מופרדים זה מזה בכזו צורה מפורשת.

עכשיו אני קוראת את הספר "כמצוות האל", בעטיפה שלו מעניינת, אם כי טרם הבנתי למה בכריכה שלו מוצג העתק של עמ' ספציפי, אולי כי שם מוצגות רוב הדמויות הפועלות, אך זו נראיתי לי בחירה מעט משונה בינתיים, עדיין קוראת אעדכן בהמשך האם לעטיפה יש קשר חזק יותר לתוכן.

פתיחת רשימתו של יובל אלבשן במוסף הספרים של "הארץ" אודות הספר "יומנה של קופאית":
ביותר ממובן אחד עטיפת הספר מספרת את כולו. הביטו בה לרגע. נדמה כאילו הקבלה שעליה רשומים, מיד לאחר רשימת המוצרים שנקנו בקופה, שמות הספר ושם המחברת שלו, "קופאית: אנה סאם, 173, מסניף 245" - נצמדה אל הכריכה במקרה ולא ממש שייכת לספר שצמוד לה. לפחות חמישה אנשים שהראיתי להם את הספר ניסו, כשלקחו את הספר ליד, לסלק אותה ממנו. "איך קוראים לספר?" שאלו שלושה מהם, מתעלמים ממה שנראה להם לא קשור, "למה אין שם? מה הרעיון בכריכה ריקה?" נדרש להם זמן ארוך להבין שיש שם לספר וגם למחברת שלו ושהוא אפילו כתוב על הכריכה החיצונית. וזה בדיוק הרעיון שבבסיס הספר-יומן הזה. להכריח אותנו להביט על מה שעל פי רוב אנחנו בוחרים שלא לראות ולגרום לנו להבין שאנו טועים כשאנו סבורים שאין דבר ששווה מבט נוסף שלנו ("סתם קבלה או עטיפה ריקה") מכיוון שיש שם משהו ועוד איך. יש שם סיפור של ממש. סיפור של אדם כמונו. ובמקרה הזה סיפורה של אנה סאם, קופאית מספר 173 בסניף 245 .
הרשימה המלאה מוצלחת במיוחד וניתן למצוא אותה באתר "הארץ".

ערב טוב לכם,
קראתי את הספר "יונית למתחילים" שום קשר בין העטיפה לתוכן.
אות מאבשלום מאוד נהנתי מהעטיפה כי משקפת את התוכן.
אחוזת דג'אני גם עטיפה יפה ורומזת על התוכן.

שלום לכולם,
עכשיו כשסיימתי את הספר "חוש השלג של העלמה סמילה" אני יכולה לומר שהעטיפה המוזרה במקצת הולמת את הספר, העולם שנוצר בספר ובעצם העלילה המובילה שלו.
עד כה לא ראיתי את הסרט, כיוון שידעתי שארצה לקרוא את הספר, עכשיו לאחר שקראתי, אני מאמינה שסביר שהסרט הצליח לחתוך בקלות יחסית הרבה מהקטעים שהם יותר תאורים טכניים למינהם, אראה ואשתף, מי שראה את הסרט מוזמן לחוות דעה, מי שקרא את הספר מוזמן להביע דעתו גם כן.
אני יודעת שבמקרה של "דור הפרוזק" ו"התופרת הסינית הקטנה", אמרו מי שלא קראו את הספרים שאלו סרטים טובים ומי שראה רק את הסרטים אמר שהם טובים, קשה להפוך ספר לסרט ולהצליח הצלחה מלאה, זה כבר ברור, מעטים אלו שמצליחים.
אני נמנעתי מלראות את הסרטים המדוברים, כי ידעתי שסיכוי גבוה שאתאכזב היות ומדובר בשני ספרים שמאוד נהנתי מקריאתם.

כתבה מעניינת על רציונל קצת שונה לבחירת כריכות ספרים:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1131150

אז נכון שעל פי רוב קשה למצוא קשר ישיר בין סיפורת למוזיקה, אך במקרה של ספר שרק סיימתי לקרוא, "אצל העיר פריס", זה היה כמו לקרוא יצירה מוזיקלית, אך כזו שמבוססת על מילים ולא על תווים, אך היא עדיין ברת משקל ומקצב ותיבות. לא אגיד שמבחינה מוזיקלית זו יצירה שלמה, ההפך הוא הנכון, היא שבורה ומפרודת בתוכה אבל זה הקסם שלה. לפעמים חוסר השלמות הוא השלמות.
למילה הכתובה יש מקצב גם בלי להיות בעל תצוגה ויזואלית, פרט לאותיות עצמן, אך אלו יוצרות לעיתים מרקחת שהיא גם מוזיקלית וגם ניתנת לדמיון. יש יצירות שמשאירות לך טעם לוואי, אך כזה שהוא חמוץ מתוק שאינך רוצה להיפתר ממנו. כזה הוא "אצל העיר פריס" ויאמר גם לזכות מעצבת הכריכה שהתמונה בכריכה משקפת את המצוקה הבלי נראית כמעט, היומיומית והכ"כ טריוואלית ובכך מעבירה את התמצית של היצירה.

אני מודה שכשאני נכנסת לחנות ספרים קודם כל העטיפה מושכת לי את העיניים .לאחר מכן השם.זה דומה לאשה או גבר שקודם כל מסתכלים על מה שלובשים כי זה מה שנראה לעיין בלי לחשוב על התוכן. לאחר מכן רואים אם העטיפה מתאימה "לתוכן". זה לא מחייב וזה לא אומר שהספר אינו שווה קריאה.לפעמים אני הולכת לחנות עם דעה מוכנה מראש איזה ספר אני רוצה לקנות ואז באמת שהעטיפה לא חשובה לי.
למשל יש ספר שרק קראתי עליו "גשם בים הכספי " מאת ג'ינה ב' נהאי .זה הופיע ב"גל גפן" שבועון שמופיע ברחובות. רואים גם את העטיפה בחורה או ילדה מיסתתרת אחרי מין פרגוד בסיגנון ארצות ערב. ריקמה ערבית.
ספר אחר שראיתי גם בגל גפן "עיניים ירוקות" מאת פלורה בן-עמרם אואים ראש של בחורה רואים רק את עינייה ....לפי התוכן שקראתי העטיפה בול מתאים לתוכן בשני הספרים.בטוח אקנה אותם.
לפעמים אני שואלת מה הקשר בין העטיפה לתוכן ?מאיפה המציאו עטיפה כזאת?
אבל זה שוב לא מעיד על כלום לגבי תוכן הספר.

מה דעתכם על ספרים שהם רומנים גרפיים שהופכים לסרטים)דוגמת פרספוליס( וסרטים שמצרפים להם פורמט גרפי לאחר צאתם)דוגמת ואלס עם באשיר(?
אשמח לדעתכם על התופעה במעבר מהמדיות ובכלל על רומנים גרפיים אל מול קומיקס, על השוני והדמיון.

עניין של "הביצה והתרנגולת", רומנים גרפיים שהופכים לסרטים וסרטים שהופכים לרומנים גרפיים מה דעתכם בעניין.
לצורך העניין אציג שני מקרים, הראשון מסרט לרומן גרפי שיצא אחריו "ואלס עם באשיר", השני "פרספוליס" מרומן גרפי לסרט.
הופתעתי אישית מעוצמת הסרט פרספוליס, אהבתי הרבה יותר את הביטוי הויזואלי של הדמויות והמקומות ומצד שני הרבה קטעים טובים מצורכי קיצוץ להתאמה לסרט מלא של שעה וחצי לערך הושמטו כבכל סרט מבוססב ספר.
ואלס עם באשיר, הרומן הגרפי בעיניי תרם לחיזוק נקודות שהיו בסרט וחלפו מהר מידי עד שלא הוקדשה להם מלוא תשומת הלב מצידי.
האם אתם יכולים לשתף בעוד מקרים כאלו, לחוות דעה על שני המקרים המוצגים, או כל מה שנראה לכם מתאים לדיון.

שלום לכולם וחתימה טובה
עם קוראים ספר, שהןפך לסרט אז זה לא משהו בגלל שאנחנו כבר דמיינו את בספר במוחנו, לא קרה שקראתם ספר ומשום מה אחרי שסימתם חשבתם שזה סרט לי זה קרה פעמיים .
אבל אם רואים סרט שהיה ספר ורק אחר כך קוראים יש לך את כל הנןפים והדמיות. ואתה לא יכול לדמיין לך משהו אחר

חייבת לשתף אתכם במחשבה שרצה לי כבר הרבה זמן.
יש לי אישית בעיה עם הכריכות שעושות שימוש בתמונות מוכרות, של אמנים מוכרים, נכון זה בדר"כ עושה יופי פרומושן לספר, אבל יש את שאלת זכויות היוצרים ויש את שאלת מידת ההתאמה לתוכן של הספר. לתקוע סתם תמונה ידועה על ספר כי זה "יפה" זו החלטה שגויה, היא מטעה את הקורא ואת מי שרק מביט מבחוץ.
נכון זה עושה יחסי ציבור אבל האם בכל תנאי, אפילו של חוסר תאימות משווע?
אשמח לדעותיכם בעניין

אני מודה בחולשתי. לכריכת הספר יש השפעה עצומה עליי בבחירת הספר , דבר שאיני גאה בו במיוחד. לא אחת שילמתי מחיר על חולשה זו. זכורה לי כריכת הספר "הפצוע האנגלי" . משהו בכריכה , האיור, הצבעים האווירה משכו את תשומת ליבי ו"הבטיחו" לי חוויית קריאה מסעירה ואז הגיעה האכזבה במלוא עוצמתה. מסתבר שהאיור היה יומרני ומטעה. התוכן- לטעמי - מאכזב. הנאה לא הייתה שם.
ללמוד מזה לקח? צריך גם צריך, אלא שתובנה לחוד ומציאות לחוד. התובנה הזו אינה מצליחה משום מה להתנחל אצלי. אני מוצאת את עצמי שוב ושוב מביטה על כריכות הספרים ובוחנת אותן , על האיורים , הצבעים והתחושות המתלוות אליהם , כלומר מה שהכריכה משדרת ,כביכול הכריכה היא זו המלמדת על איכותו של הספר . לגביי לכריכה יש השפעה מאגית על שיקוליי בבחירת הספר - איור ותוכן -מבחינתי חד הם. יותר מזה.איני יודעת אם זו רק אני שלפעמים נמנעת מלהושיט יד לספר בגלל שמשהו בעיצוב הכריכה מפריע לי בעין . זה יכול להיות , צירוף הצבעים או הכיתוב או האיור בכללותו שגורם לי לדחות אותו. אמנם הדיון כאן הוא על ההשפעה שיש לכריכה על הושטת היד וכו', אך לדעתי הנושא רחב הרבה יותר וגולש לתחום האומנות . עיצוב הכריכות כפי שאני רואה אותו הוא במיקרו סוג של תערוכת ציורים ענקית ,הנחשפת בפני הקוראים בקצב מסחרר ומשמשת אמצעי למשוך קהל קוראים רחב ככל האפשר -סוג של פרזנטציה אחרת -כל אחד וסגנון הציור/העיצוב האהוב עליו ומידת השפעתו עליו.
יחד עם זאת ובנוסף לכך גם התקציר מהווה אצלי גורם בעל משמעות בבחירת הספר. ישנם נושאים שהם מאוד קרובים לליבי כמו הרפתקאות ויומני מסע, רומנים היסטוריים , נושא השואה על כל מטענו ומורכבותו,סאגה משפחתית, ויש נושאים שאין לי עניין בהם גם אם יזכו להמלצות חמות אין ספור מצד הקוראים במיוחד נושאים הקשורים למדע בדיוני , גלקסיות אחרות וכו'.כאן אני כבר גולשת לז'אנרים שאינם נושא הדיון הפעם.

'אל תשפוט ספר לפי כריכתו' אמרו לי פעם.. אבל בפועל, הרושם הראשוני שהכריכה עושה הוא זה שיגרום לך להושיט את היד ולתת בו מבט מעמיק יותר.
איך זה אצלכם, הכריכה משפיעה, או ששם הספר והתקציר? או משהו אחר?

אם כבר העלתי את עניינו של רואלד דאל למי מכם שנתקלו בספריו, בעטיפות שלהם בעיקר.
המאייר קוונטין בלייק, מאייר מוכשר בטירוף בעיניי, האם לדעתכם איוריו הנאיביים הולמים את הנושאים שהוא מעלה בסיפוריו?
אני אישית מאמינה שחלק משיוכו לקבוצת סופרי הילדים תמון בחיבור בינו לבין קוונטין בלייק, שכן איוריו של בלייק הם נאיביים במהותם וככאלה משיוכים לספרות ילדים, מטעה לאור העובדה שכמו שציינתי, רואלד דאל היה שונא ילדים מושבע, הוא כתב עליהם, אבל סיפורים מרושעים, כי נראה לי שמעל לכל הוא פחד מהיצור שנקרא ילד.
אשמח שתחוו דעה בעניין, לאלו מכם שנתקלו, קראו או שמעו על מעלליו של רואלד דאל.

סרטים שהצליחו לנצל את המדיום הויזואלי ולהחיות חוויה מלאה מתוך הספר למציאות בעלת חיים משל עצמה על גבי המסך הגדול.
מעטים הסרטים שאוכל לומר שהצליחו לתפוס אותי מופתעת ומשתהה לנוכח החיית הדמיונות שלי לכדי תמונה ויזואלית משכנעת מספר למסך.
סרט אחד כזה חיכיתי שיצא וכששמעתי שטים ברטון לקח על עצמו את האתגר ידעתי שתהיה הצלחה גדולה, כי טים ברטון יש רק אחד והוא מספיק טוויסטד כדי להוציא את "צ'רלי בממלכת השוקולד" ולהצליח בגדול.
הליהוק של ג'וני דפ כוילי וונקה גאוני בעיני, שחקן ופנים לו רבות.
כשהזדמן לי לראות את הסרט היה מדהים, איך פשוט כאילו הדמיון שלי התעורר לחיים וקיבל צורה. מה שדמיינתי כשקראתי את הספר בתור ילדה קם לתחייה כפי שדמיינתי אותו, בצורה מדהימה, קסומה ונפלאה.
מלא כישרון ותעתועים עד בלי די, ניצול המדיום עד תום.

ארשה לעצמי לפתוח בספר בו בחרתי להיות צמונת הקבוצה.
הספר הזה בעל כריכה מהמבריקות שנתקלתי בהן, לא ידעתי מיהו הסופר, לא שמעתי עליו בחיי, אך ארנב מנומר, נראה מבטיח.
אכן, הספר לא אכזב היה בו כל מה שצריך להיות בספר, הוא היה מהנה מצחיק והציור בכריכה מילא את ההבטחה לדיסוננסים משעשעים עד הזויים.