ממש מת פה. אנחנו 5.

לא אכפת לי שהקבוצה שוממת. אני אפרסם כאן את הפאנפיק שלי.

זה היה יום ההכתרה הגדול.
קלודיה נזכרה בזה מאוד מאוחר, בהתחשב בעובדה שהיה זה יום ההכתרה שלה.
אחרי שנשארה במיטתה דקות ארוכות אחרי שהעירו אותה המשרתות, וסירבה בתוקף לקום, המשיכה לנמנם כאילו מדובר ביום רגיל, נזכרה לפתע וקפצה מהמיטה בבהלה.
כעבור המולה רגעית שכללה את קריאותיה של קלודיה למשרתות המודאגות, שלא הבינו מה פשר הצעקות, ונסיונות אין ספור להרגיע את קלודיה הלחוצה, נכנס פין והשתלט על המצב. הוא דאג שהמשרתות ילבישו את קלודיה בשמלת ההכתרה באופן מושלם וללא פגם, ובזמן שחיכה להיותה מוכנה שינה ואירגן שינויים רבים של הרגע האחרון. הוא רצה שהכל יהיה מושלם, הלא היה זה גם יום ההכתרה שלו.
ככל הנראה קלודיה הייתה אמורה לחשוב על ההכתרה הקרובה. על החלטותיה לגבי עתיד הממלכה, על מעשיה, על יחסיה עם פין, שעתיד להינשא לה בקרוב. אולי הייתה חוזרת בראשה שוב ושוב על הדברים שתאמר, איך תחייך, איך תדבר בנימוס.
אבל לקלודיה היה דבר אחד בראש, שלטענותיה באוזני המשרתות היה "מתקן עינויים", והוא היה הכלא.
אחרי שעמלו רבות על תפירתה, הכנתה ועיצובה של השמלה, תכנונו של הנשף והזמנת האורחים, לא יכלה לחשוב על דבר אחר מלבד אינקרסרון, הכלא הקר שהשמש זרחה עליו. על ג'ארד שחי בפנים, כבר 7 שנים.
קלודיה התגעגעה לג'ארד, מורה האהוב, ורצתה שיהיה נוכח ביום הכתרתה יותר מכל אחד אחר. היא התענתה במחשבות על כך שלא יוכל לצאת משם לעולם, גם אם היה רוצה. הלוא הוא הכלא, הוא אינקרסרון. הוא סאפיק.
בעוד היא מהרהרת בגעגועיה וכיסופיה לג'ארד, האיצו בה המשרתות לצאת את האולם הגדול, להתמקם. האורחים כבר מחכים, אמרו לה. כל בני המלוכה, כל יושבי הממלכה, כל בני האצולה, כל חבריה. כולם מלבד ג'ארד.
קלודיה נכנסה אל האולם בשמלתה הלבנה, שהשתפלה מאחוריה בגלים כסופים. בשמלתה הזוהרת ומשובצת אבני החן היקרות. ממולה נכנס פין בחליפה מהודרת ומקסימה, מלאה בעיטורים זהובים חינניים.
היא לא שמה לב לדבר באותם הרגעים. לא לקריאות ההתרגשות והאהדה, לא לבכי ולצחוק, לורדים הלבנים שהושלכו לכיוונה. למחיאות הכפיים, לתזמורת שפצחה במנגינה.
היא לא שמה לב לדבר באותו הרגע שראתה עין אדומה בודדה, שהזילה דמעה מתקרת האולם.

יהיה סרט?
מתי?