המנחה סגרה אחריה את הדלתות והתיישבה.

״ברוכים הבאים לאדם מילא, החברה להשמת עובדים, גיוס עובדים וייעוץ תעסוקתי. בשעה הקרובה נבצע סימולציה מיוחדת במינה. נושא הדיון שתקיימו יהיה האם קיימת שיטה נכונה לנהל פרויקט. ההוראות הן, למעשה, שאין הוראות. בהצלחה.״

העובד הבכיר ביותר המתין במשך שלוש שניות. ״נדמה לי שהדרך האפקטיבית ביותר תהיה להקציב זמן קבוע לכל אחד מן המשתתפים בדיון, לפי הסדר, יחד עם כיוון השעון.״

השקט לא נמשך זמן רב. ״לדעתי אתה טועה ומטעה״, אמר אחד מן העובדים האחרים, ״חשוב אמנם לקיים דיון בנושא, אך הוא צריך להתקיים נגד כיוון השעון.״

״אני דווקא נוטה להסכים עם הסברה שהדיון צריך להתקיים יחד עם כיוון השעון״, אמר בהיסוס עובד נוסף.

״רק רגע, אנחנו מדברים על פרויקטים באופן כללי, נכון?״ התפרצה עובדת אחרת.

המנחה הביטה בשעון ופיהקה. ״תודה לכולם. תם הזמן שהוקצב לצורך הדיון. אתם מוזמנים לצאת מן החדר בצורה מסודרת.״

״אבל גבירתי המנחה״, קרא העובד הזוטר ביותר, ״לא הצלחנו להגיע לכדי החלטה, והדיון, בפועל, לא מוצה.״

המנחה הביטה בעובד בייאוש. ״המטרה של הדיון הינה לצפות בכל אחד מכם ולאסוף נתונים אודות תקינות ההתנהלות בדיון תוך חתירה להשגת היעד. בכל מקרה, הדיון לא נועד לצורך קבלת החלטה ממשית.״

״טוב מאוד״, קרא העובד, ״ככה זה עובד גם אצלנו.״

המשגיחה פתחה את הקלסר וסרקה את רשימת התלמידים.

״שלום לכולם. בעוד מספר דקות תתחילו את בחינת הבגרות בספרות. אני מבקשת מכם לפתוח את מחברות הבחינה ולהדביק את המדבקה שסופקה לכם על גבי הכריכה.״

התלמידים בצעו את המבוקש במהירות.

״וכעת״, אמרה המשגיחה, ״אתם מוזמנים לפתוח את מחברות הבחינה. בהצלחה לכולם.״

רחש בלתי ברור נשמע ברחבי הכיתה. היה ברור שמשהו אינו כשורה.

״האם יש משהו שאני צריכה לדעת עליו?״ שאלה המשגיחה.

״גבירתי המשגיחה״, השיב אחד התלמידים, ״לא סופק לאף אחד מאיתנו שאלון הבחינה עצמו.״

המשגיחה נאנחה קלות. ״כן. אנחנו מטפלים בזה משעות הבוקר. השאלונים יגיעו בקרוב. אני מציעה שתתחילו בנתיים בכתיבת התשובות.״

העובד פנה לחדר הישיבות ונעמד בפתח הדלת.

בעלי התפקידים האחרים שזומנו לפגישה כבר היו ישובים במקומותיהם. הכיבוד הקל הוגש בקעריות קטנות.

"אני מבקש לפנות אליכם היום בפעם האחרונה", אמר העובד. "לכל אחד מן המוזמנים כאן בחדר היה חלק בהכשלת היעדים העיקריים שהוצבו לי לשנת העבודה. חלקכם עשיתם את זה במודע. אחרים אפילו לא התכוונו לכך. אבל היום, הכל הולך להשתנות."

העובד נשם עמוקות ועצם את עיניו.

הוא מתח את זרועותיו בעוצמה אל משקופי הדלת. המאמץ ניכר על פניו. "תמות נפשי עם פלישתים!" זעק.

הסדקים הקלים החלו להופיע על הקירות הסמוכים לדלת הכניסה. רעש חריקה צורם נשמע. ציר הדלת נעקר ממקומו. העובד לא הרפה מן הלחץ שהפעיל על המבנה. לא עברו יותר מחמש שניות, וקירות הגבס של חדר הישיבות קרסו על הנוכחים בחדר. הרעש היה רב. המולה מסביב. ריח האבק מילא את האויר. העובדים נהרגו במקום.

שלוש שעות לאחר מכן, נשמעו צעדים במסדרון.

אחד המנהלים בחברה אחז במחשב נייד והתכונן להעביר מצגת בחדר הישיבות. ביציאה מן המעלית פנה ימינה וגילה את הזוועה. הוא שלף במהרה את הטלפון הנייד שברשותו וחייג אל המזכירה שלו.

"מזכירה פשוטה, בחדר הישיבות יש עשרות הרוגים!"

המזכירה נאנחה בייאוש. "חדר הישיבות הגדול כבר תפוס, והם לא מוכנים לשמוע יותר תירוצים"

האורח לא המתין אפילו דקה.

הוא נכנס אל הבית בסערה, נפנה לשטיפה יסודית של הכלים, חימם את האוכל, ערך את השולחן ומזג כוסות יין לכולם.

״הזוי״, חשב לעצמו המארח. הוא לא היה רגיל להתנהגות כה אדיבה מצד האורחים שלו. הוא פסע אל עבר הסלון, מהורהר, אך מרוצה עד מאוד מן הסידור. ״כשאתה טוב מבפנים, העולם מחזיר לך טוב״, חשב לעצמו.

לפתע, אחזה בו בהלה אדירה. הוא פתח בריצה אל עבר המטבח והטיח באורח שלו: ״סידרת אותי, מנוול!״

האורח נסך על פניו חיוך מתוק. ״מדובר בשנים של ניסיון״, השיב.

המארח הרכין ראשו בכניעה, ונפנה לסלון לשחק עם שלושת הילדים.

המראיינת חייכה אליו. עיניו התכולות היו מהפנטות. היא הוקסמה מן הבחור עוד לפני שאמר מילה אחת. תמיד הייתה לה נטיה להתאהב בקלות. והנטיה הזאת, היא סיבכה אותה לא פעם.

היא קראה בעיון את קורות החיים שלפניה. "אז אני מבינה שאתה איש שטח", אמרה.

"בהחלט, גבירתי", השיב.

"ספר לי בבקשה על התפקיד האחרון שלך", ביקשה ברוך. היא ידעה שהוא ככל הנראה לא יתאים לתפקיד. אבל החולשות שלה היו חזקות מן החוזקות שלה.

"הממ.. את מכירה את צומת הרחובות מנחם בגין והרכבת בתל אביב?"

"כן", השיבה. היא הכירה את צומת הרחובות הזה.

"אז שם הייתי עומד, במשך שש ולפעמים שבע שעות ביום, מחלק פלאיירים."

"חילקת פלאיירים?", היא נשמעה מעט מאוכזבת.

"אכן כך", הוא נשמע גאה. "אני זוכר את היום הראשון שלי בעבודה. הייתי נלהב מאוד. האמנתי שניתנה לי הזדמנות אמיתית. עם קצת מאמץ, חשבתי, אוכל להגדיל באופן ישיר את מספר הלקוחות של המסעדה. ידעתי שכל דפית שאני מחלק, כל קשר עין, כל שיחת נימוסין קצרה, הם קרש קפיצה בעבור העסק שלנו. וכן, בהחלט, ראיתי את עצמי כחלק מן העסק. הבנתי שאני משמש כשגריר של המסעדה. למדתי בעל פה את התפריט, ואת המרכיבים השונים שבו. שיננתי היטב את המחירים. גמרתי אומר להיות מחלק הפלאיירים הראשון שיהפוך לעובד מצטיין."

הוא לגם מכוס המים שהציעה לו בתחילת הראיון, והמשיך.

"כפי שציינתי, שמחת החיים הייתה חלק בלתי נפרד ממני, ומן התפקיד אותו בצעתי. לא ניתן היה לבדל ביננו. תחושת שלווה ואושר הציפו כל חלק בגופי."

"את הבעיה, לדאבוני, זיהיתי כבר בשבוע הראשון. נדמה שאנשים בתל אביב לא כל כך אוהבים לקבל פלאיירים. רובם המוחלט התעלם מהצעותי. דיברתי אל אנשים שבחרו להעמיד פנים שאינני קיים. אחרים לקחו בנימוס את הדפיות שחילקתי, אך הבחנתי שהם זורקים אותן לפח הקרוב. היו שלא טרחו אפילו להסתכל לעברי."

"כל זה, כמובן, לא גרם לי לוותר. ידעתי שבמקצוע מסוג זה רק המתמידים מנצחים. התסכול, הייאוש ופקחון העיניים הגיעו רק שבועיים לאחר מכן. הרגשתי שאינני נחשב. שאני בסך הכל מספר זהות מהלך. בלי אופי, בלי תכונות, בלי רצונות או תקוות. אנשים עברו לידי כאילו הייתי אויר. ראיתי כיצד הם מנסים לחמוק מקשר עין. הם רמסו את כבודי והשפילו אותי. לא יכולתי לשוב ולישון בלילות. הרגשתי מחולל. כאילו לקחו כידון ונעצו אותו בליבי פעם ועוד פעם ועוד פעם. הם הוציאו מתוכי כל רגש שאי פעם שכן בי. הם רוקנו אותי מתחושות. גיליתי כמה רמת ההשפעה שלי הינה מזערית. איך חוקי המשחק בכלל לא לוקחים אנשים כמוני בחשבון. למדתי עד כמה אני קטן. הפכתי אפאטי. מדוכא. רמוס. שבור. אז מה אמרת שאתם עושים כאן, גבירתי, הנהלת חשבונות?"

"תגיד", פניתי אליו, "תוכל להסביר לי משהו לגבי השיר הזה?"

"בטח", הוא ענה מיד. "מה שתרצה."

"אני לא כל כך מבין", המשכתי, "למה טוען המשורר בפואמה הזאת שמחר שבת? אם נניח לרגע שהשורה הראשונה בשיר, שלפיה היום יום שישי, היא נכונה, הרי שעוד הערב, אם ירצה השם, תכנס השבת, וטכנית נכון יותר יהיה להגיד: הערב שבת, הערב שבת, שבת מנוחה."

הוא הביט בי במבט מזלזל. הרגשתי את זה. "ומה גורם לך לחשוב שהמשורר ביקש לציין דווקא את המועד הראשון שבו נכנסת השבת? הרי שנינו מסכימים שמחר אכן תגיע השבת. המשפט הוא משפט אמת, ולא ניתן לסתור אותו."

הישרתי מבט אל חברי למחלקה, והשבתי, כמעט באופן אוטומטי: "אבל מה ההגיון בציון מועד שאינו המועד הראשון? הרי לפי שיטתך אפשר היה לשלב במילות את השיר את השורה: בעוד שמונה ימים יום שבת, בעוד שמונה ימים יום שבת, שבת מנוחה."

"אני לא רואה איזו תועלת יכולה לצמוח למישהו, אם ישיר על השבת המגיעה בעוד שמונה ימים."

הפעם באמת התרגזתי. "ומה עם חייל, שבמקרה סוגר שבת בבסיס, רחוק ממשפחתו? האם לא הגיוני שירצה לשיר דווקא על השבת שתגיע בעוד שמונה ימים?"

"אתה טועה ומטעה", הטיח בי חברי, "חייל כזה, סביר שהיה שר על השבת האחרונה שבה היה בבית. האיומים הבטחוניים אשר סובבים את מדינת ישראל, לא מאפשרים לחייל לדעת בודאות שאכן יקבל חופשה באיזו מן השבתות העתידיות. לכן, לא הגיוני שיעשה שימוש בשבת השייכת לשבוע העבודה הבא."

"לא, לא, לא, לא! זה לא טוב! זה לא טוב!" הקול מאחורנו הפתיע אותנו לגמרי. "כבר אמרתי לכם עשרות פעמים, ואולי אפילו יותר! אם אתם מתכוונים להמשיך ולהתחכם בצורה כזאת, אתם חייבים לבחור נושאים שנראים כאילו הם קשורים לעבודה. אחרת, חברים, זה שקוף שאתם לא עובדים."

בשביל המרכזי של היער התהלך האריה בגאוה. כשהגיע אל הבמה השתרר שקט בקהל. האריה הוציא מכיסו קופסה קטנה והציג אותה לקהל.

״אדוני מלך החיות״, קרא השועל, ״מה אתה מחזיק בידך?״

האריה לא הצליח למחוק את החיוך. ״זוהי תוכנת ניווט חדשה שקיבלתי במתנה. האם מישהו כאן בקהל יוכל לעזור לי להפעיל אותה?״

״כל שאתה צריך לעשות הוא לבחור היטב את היעד.״ פנתה הארנבת אל האריה.

״אבל חשוב יותר מכך״, אמרה הנמלה, ״הוא לזכור מהיכן אתה יוצא.״

״גם לי יש עצה חשובה.״ אמר החמור, ״בחר תמיד במסלול הקצר ביותר. זה יחסוך לך מאמץ מיותר״

״זוהי טעות.״ אמר הסוס הצעיר, ״חשוב דווקא לבחור במסלול המהיר ביותר. כך תוכל לחסוך זמן יקר״

רק הינשוף עמד ללא ניע לצד הבמה. הוא פנה אל האריה והצביע על הקופסה הקטנה. ״אדוני האריה, מי מכר לך את התוכנה?״

״כפי שציינתי, קיבלתי אותה מחבר״, השיב האריה.

״אם כך״, אמר הינשוף, ״כדאי שתבדוק לאן החבר שלך רוצה להגיע.״

שני החותרים התיישבו, כל אחד, בסירתו.

"היום נבצע ניסוי מעניין", אמר היועץ הארגוני. "כל אחד מן העובדים ינסה לנתב את הסירה שלו ליעד שנקבע עבורו מראש. אבל, גבירותי ורבותי, הדבר לא כל כך פשוט כפי שהוא נראה. שתי הסירות תהיינה קשורות זו לזו. זהו ניסוי מרתק שילמד אותנו רבות אודות המניעים האמיתיים שעוזרים לאנשים לקדם רעיונות."

יריית הפתיחה נשמעה. שני העובדים החלו לחתור בכל המרץ.

המאמץ ניכר על פניהם של שני העובדים. כל אחד ניסה להוביל את סירתו, וכמובן גם את סירתו של היריב, אל עבר היעד שלו. לא נראה היה שמישהו מהם יסכים לוותר. הסירות עמדו במקום. העובדים בקהל שצפו במתרחש הביעו ספק שמא ימצא פתרון.

"חכו, רבותי, יש לי ניסיון רב בתרגיל הזה. ביצעתי אותו בהרבה מאוד ארגונים", אמר היועץ הארגוני. "דרושה לשם כך רק סבלנות."

עברו יותר משלוש שעות ולא נראה כי הסירות התקדמו משמעותית. היועץ נראה רגוע מתמיד.

השעון תקתק. שעה ועוד שעה עברה, אך שינוי ממשי לא הורגש.

"היי", צעק אחד העובדים שצפו במחזה מן הקהל, "זה לא ייגמר לעולם."

היועץ הארגוני היסה את העובד וביקש: "שים לב למה שעומד לקרות עכשיו."

שלוש שניות לאחר מכן, נראה לפתע כי החותרים שינו אסטרטגיה. כל אחד מהם חתר בשיא המרץ, ושניהם הביאו יחד את הסירות אל מקום נייטרלי בחוף. העובדים היו המומים.

"ובכן, רבותי, זהו הלקח שאני רוצה שתלמדו כולכם", אמר היועץ. הוא הרים את ידיו בדרמטיות והמתין עד ששקט ישרור בקהל.

"אם יש דבר בארגון גדול, שחזק מכל יעד אישי, הוא השעה חמש בערב."

אחד הדברים המרגשים ביותר, בתור מנהיג רוחני, הוא היכולת לחולל ניסים. אין ספק שנחמד לשמוע סיפורים על אנשים, ששמעו על אנשים, שראו אנשים אחרים, עושים ניסים. אבל כשאתה עצמך מסוגל, במחי יד, לחולל נס ולראות את התוצאות שלו בשטח, אתה מקבל סיפוק עצום.

לכן שמחתי מאוד כשניתנה לי ההזדמנות להשתמש בכוחות על טבעיים כדי להביס את עמלק. על פי ההסכם שלי עם בורא עולם, כאשר אניף את ידי מעלה, ישראל תגבר במלחמה, ולכשאוריד אותן, עמלק יהיה המנצח. אני, לכשעצמי, ניסיתי להגיע להסכם משודרג, שבו כאשר אניח את ידי, יהיה זה ישראל אשר יביס את האויב בקרב המר. אבל כמו כל איש מכירות טוב, אלוהים סירב בנימוס.

עברו שעתיים מאז תחילת המלחמה, והידיים שלי החלו להתעייף. נשבעתי שאעשה כל שביכולתי על מנת שישראל תנצח, אך תחושת הכבדות מעיקה עלי עד מאוד. אהרון, אחי, וחור, היו מודאגים מאוד. הם נעמדו לצידי, דאגו שאוכל לשבת, ותמכו בידי עד סיומה המוצלח של המלחמה.

המלחמה הייתה עקובה מדם. לא היו בה רחמים. הציווי האלוהי היה ברור ביותר: יש למחות את זכר עמלק. במלחמה אין לך זכויות. אתה לא יכול לנוח, לארגן את המחשבות, להתגעגע הבייתה. במלחמה אפשר לקבל בשורות רעות, ואפשר לקבל בשורות נוראיות. אין בחירה אחרת.

ישראל ניצחה במלחמה. אחת מתוך רבות שעוד נכונו לה. אנחת רווחה. הייתי גאה בכל אחד ואחד מן הלוחמים האמיצים. אנשים שהקריבו מעצמם כדי שהעם הזה ימשיך להתקיים.

יהושוע הגיע אלי, תשוש אך מרוצה. סימני המאבק ניכרו בו. הוא היה מיוזע ומאובק, ושריטה עמוקה ניכרה על לחיו הימנית. "תודה", הוא לחש לי.

"אתה יודע", אמרתי ליהושוע, "המאמץ הזה היה משמעותי. יש לכם מזל גדול שהרמתי ידיים כל משך הקרב."

"לא", ענה לי יהושוע בכעס, "לך יש מזל גדול, שאנחנו לא הרמנו ידיים."

ישעיהו דפק על דלתו של המלך והמתין לתשובה.

"יבוא", קרא המלך חזקיהו.

ישעיה נכנס אל החדר והתיישב על כסא הנביא. "שמעו שמיים והאזיני ארץ, כי אלוקים דיבר. בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי."

חזקיהו הבין כי עליו לסגור את שלוש השעות הבאות ביומן. הוא האזין בדממה.

"שמעו דבר אלוקים, קציני סדום, האזינו תורת אלוהינו עם עמורה. למה לי רוב זבחיכם, אמר אלוקים, שבעתי עולות אילים וחלב מריאים. דם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי."

"בסדר גמור", השיב חזקיה. "אפשר להציע לך משהו לשתות?"

"לא תוסיפו הביא מנחת שוא, קטורת תועבה היא."

המלך חזקיהו לגם מכוס היין שהייתה מונחת על המדף המיוחד שהותקן לשם כך. הוא ניסה לעשות שימוש בידע הרב שצבר עד כה, ולרתום את ניסיון החיים העצום שרכש, על מנת לאמוד את שעת הסיום של נאום התוכחה הזה.

"חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח. גם כי תרבו תפילה, אינני שומע"

המלך חזקיהו התחיל להבין שיש כאן בעיה.

"שרייך שוררים, חברי גנבים כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים. יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם."

לישעיהו היה, מן הסתם, עוד הרבה מה להגיד. הוא הרגיש שבמסגרת תפקידו עליו להזהיר את שליט יהודה בנוגע לעוולות החברתיות אשר הורסות כל חלקה טובה בחברה. כן. בהחלט. רבים וטובים העידו עליו והוא הסכים להגדרה שלהם. ניתן היה לקרוא לו סוציאליסט.

היהודים לא דאגו ליתום ולאלמנה. זה הכעיס אותו. משום שעל היתום ועל האלמנה, מטבע הדברים, לא היה מי שיגן. הוא האדים מכעס כשראה את החוטאים זובחים לאלוקים, בציפיה שיסלח להם על פשעיהם וימחק את עוונם. בלי כוונה אמיתית, ידע ישעיהו, אין סיכוי לכפרה אמיתית.

ישעיהו התנגד לתפיסה הפולחנית שהייתה נפוצה, בקרב היהודים. תפיסה לפיה הטקסיות היא החשובה ולא האמת והמעשים שמאחוריה. תפיסה לפיה הקורבנות מכפרים על המעשים גם ללא שינוי המעשים.

הוא חשב על כך שעבודת האלילים היא ביטוי לגאווה, שכן האדם משתחווה ליציר ידיו. פילוסופיה זאת, חשב לעצמו, תהווה את אחד מעמודי התווך של משנתי הנבואית.

ישעיהו ידע שהכובש חולש על יהודה בשל העבודה הזרה של היושבים בה. לכן, הישועה תוכל לבוא אך ורק מתפילה כנה לאלוקים, ולא כתוצאה מעזרה שתתקבל מעמי האיזור. ניתן יהיה, אם אלו פני הדברים, לגבש טקטיקת תיקון מועילה, חכמה ויעילה, אשר הקו המנחה שלה הוא חזרה בתשובה כנה.

ישעיהו ידע, בכל הצניעות, שהוא נכס אסטרטגי לעם ביהודה. לא בכל דור קם נביא בשיעור קומה כשלו, אשר מצליח, באמצעים רטוריים משופרים, להעביר מסרים נשגבים, אשר יטמעו בלבבותיהם של היהודים בציון ובגולה.

"שליח האלוקים, הנביא ישעיה", פנה אליו המלך חזקיהו, "שמעתי היטב את דבריך המלומדים. ברשותך, אבקש לקבל הנחיה מסודרת מפי אדוני הנביא בסוגיה אשר מטרידה אותי רבות: האם מותר לסחוט סמרטוט בשבת?"

נתן הנביא היה נרגש מאוד.

בעוד מספר רגעים יורשה להיכנס אל המרפסת של דוד המלך ולשנות את ההיסטוריה. הוא עבר שוב על המשל שכתב על מנת לבצע הגהה אחרונה. כן. זוהי בהחלט הגירסה הסופית.

"יש כאן בחור בשם נתן?"

העוזר האישי של דוד המלך היה חסר סבלנות. נתן היה הנביא השמיני שנרשם באותו הבוקר לשיחה קצרה עם המלך, ולוח הזמנים היה צפוף מספיק גם בלעדיו.

"כן", ענה נתן הנביא, "מיד אהיה מוכן."

הוא נכנס אל החדר הראשי שבו שכן המלך ועבר שוב בדיקה בטחונית מקיפה. "שני אנשים היו בעיר אחת, אדוני המלך, אחד עשיר ואחד רש."

דוד המלך העמיד פני מאזין. הוא כבר ידע במה מדובר. לא מזמן שלח את אוריה החיתי למות בקרב, על מנת להסתיר את הפשע הקודם שבצע: להפוך לאבא. כלומר, אבא, אבל לילד הלא נכון. רצה הגורל ולא רק שעבר על האיסור לחמוד אשת איש, אלא גם עבר על האיסור לקחת אשת איש. אין ספק שיש מה לשפר בסטנדרטים של העם לבחירת מלך. והיום, נמצא כאן נתן הנביא, שבוודאי ירחיב ויפרט על הניגוד הגמור שבין מעשיו לבין תורת המוסר. והוא, דוד, יהיה חייב להאזין בקשב רב, משום שהתפקיד מחייב זאת. לפעמים נדמה שהאדם הפשוט אינו מבין את ההתמודדות היומיומית עם סיטואציות לא פשוטות, אשר נדרשת ממלך.

"אתה מקשיב לי, אדוני המלך?" שאל נתן.

"כן, כן. בטח. תמשיך. שני אנשים, אמרת."

"נכון. שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת."

דוד המלך זע באי נוחות.

"ויבוא האיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, ויקח את כבשת האיש הרש, ויעשה לאיש הבא אליו"

"בן מוות!" התפרץ דוד המלך. הוא נראה כועס באמת. "בן מוות האיש!"

"אדוני המלך, אם יורשה לי, מדובר בסך הכל במשל. הנמשל הוא שאתה, כמלך, ניצלת את מעמדך וסמכותך, פיתית אישה נשואה, קיימת איתה יחסי מין, ואז שלחת את בעלה, חייל קרבי בצבא שלך, אגב, למות בשדה הקרב, על מנת להסתיר את הפשע הנורא הזה"

"כן", אמר דוד, "הבנתי את זה כבר לפני רבע שעה."

"אבל אדוני, אני רוצה שתדע שיש משהו בעובדה שהיית מוכן לפנות לי מזמנך ולהקשיב למשל שחיברתי."

"באמת?"

"כן, אדוני. המסקנה המתבקשת היא, שגם למנהיג דגול ונערץ כמוך, אשר עוסק בניהול של ממלכה מאוחדת ושלמה, ומנהל מעת לעת מלחמות באוייבי ישראל, יש לפעמים, אם יורשה לי, ברוב צניעות, הרבה זמן פנוי."

"ומה בעצם אתה מנסה להגיד, נתן הנביא?"

"הממ... אדוני המלך, אני לא בטוח שהבעיה הזאת תיפתר גם בדורות הבאים."

מהדורת החדשות נפתחה בהודעה עצובה: שוקי וייסברג, מגדולי היועצים הארגוניים במדינת ישראל, מת מדום לב. האוירה ברחוב הייתה קודרת. שירים מלנכוליים התנגנו ברדיו. הספדים נשמעו מכל עבר.

החדשות הגיעו גם אל בנו היחיד, שגר מזה חמש עשרה שנה בחו״ל. הנתק בינהם החל עוד כשהיה בן עשר, עת שאביו בחר להשקיע את כל כולו בייעוץ ארגוני, דווקא בזמן שבו היה זקוק לו יותר מכל. האב וייסברג התקדם במעלה הדרגות ועשה חיל. הבן שקע בעצבות, ספון בביתו.

הייתה זו העצה שמסר למנהל אגף הלוגיסטיקה, שלושים שנה קודם לכן, ששינתה את הכל. שוקי סבר שיש לפעול במהרה, לבצע סיעור מוחות, ולעדכן את מסמך החזון של אגף הלוגיסטיקה. העצה הזאת, כך הסתבר, הייתה שווה זהב. הדוחות הכספיים לא איחרו להגיע, ובישרו על עליה תלולה ברווחים. שוקי זומן למשרדו של המנכ״ל והתבקש לשמש כיועץ הקבוע של החברה, וכן של כלל חברות הבת הכפופות לה.

בזמנו הפנוי, שימש שוקי גם כקאוצ׳ר. לעיתים, לא ידע להבחין בין התפקידים. לכן, בצעד מבריק ויוצא דופן, הדפיס ביום מן הימים על כרטיס הביקור שלו את התואר ״יועץ ארגוני ומאמן אישי״. הוא היה גאה בכך שהצליח לצאת מחוץ לקופסה.

המפתח נשמע בדלת וידית העץ נלחצה. הבן היחיד נכנס לבית אביו המנוח תוך התרפקות על זרועות אימו. הוא בכה על לכת האב, אך יותר מכך, על השנים הרבות שאיבד. "אין", הוא חשב, "ולא יקום עוד יועץ ארגוני כמו אבא".

הבן, חלש ומסוחרר, פנה אל אימו. "אמא יקרה, האם אבא אמר משהו לפני לכתו?"

האם יבבה בקול. "כן", השיבה, "הוא ביקש שאמסור לך את זה. ומעבר לכך, הוא אמר רק שתי מילים: אני התופר."

"הוא אמר: אני התופר?"

"כן", השיבה האם, "הוא ביקש למסור שהוא היה התופר."

הבן הצעיר פתח את החבילה שהשאיר לו אביו, היועץ הגדול בכל הזמנים. הוא קרע את נייר העטיפה ומצא את הספר שהקריא לו אביו בילדותו: בגדי המלך החדשים.

ערב טוב, הגעתי להוט?

ערב טוב אדוני. הגעת להוט. עם מי יש לי הכבוד?

אילן הולנדר. אני לקוח שלכם כבר שבע שנים ברציפות.

כן, אילן, איך אני יכולה לעזור?

התקשרתי כדי לומר תודה.

תודה?

כן, תודה. לפעמים צריך לדעת להגיד גם מילים חמות כשזה מגיע.

אהה…

תודה על השירות. תודה על היחס. תודה על השקיפות. תודה על כך שאתם שמים אותי, הלקוח, במרכז.

אדוני, השירות הוא אחת מאבני היסוד של חברת הוט. אנחנו שמחים שזכית ליהנות מן החוויה הזאת בשנים האחרונות.

בשבוע שעבר התרחשה תקלה שניתקה אותי משירותי הטלפון למשך חצי שעה. הבוקר גיליתי בחשבונית שזיכיתם אותי על הזמן היחסי.

אתה בטוח?

בוודאי. זאת ועוד, אחת לשבוע מתקשר אלי נציג שלכם עם הצעה לחבילה מותאמת אישית אשר תשרת את הצרכים שלי בצורה מקיפה יותר, ולא פחות חשוב, זולה יותר.

נציג שלנו?

כן. בשבוע שעבר גם התקשרתם אלי כדי לומר מזל טוב על חגיגת בר המצווה של הבן. אני רוצה לציין שלא זכיתי לטלפונים דומים מחברות אחרות בהן אני מנוי על שירותים.

אדוני, אתה יודע בוודאות שהגעת למקום הנכון?

כן, גבירתי. אני די בטוח.

טוב. אנחנו שמחים מאוד לשמוע.

אם כך, יש לי בקשה קטנה.

כן, אדוני.

הייתי שמח, כלקוח ותיק ומרוצה, לתגמל את חברת הוט על השירות שסיפקה לי. האם ניתן יהיה להגדיל את התשלום החודשי שאני משלם לחברה?

להגדיל? אדוני, זה אומר, למעשה, שתשלם יותר עבור אותם שירותים.

אני מבין את המשמעות, גבירתי.

בסדר גמור, אדוני. אני מיד מעדכנת את התעריף.

אז מסתבר שאתם כן יכולים לעדכן תעריף של חבילות…

היא עושה את זה בכוונה.

כבר יותר משלוש דקות עברו מאז שהקופאית קמה ממקומה כדי לבדוק את מחירם של שני מוצרים, והיא עדיין לא שבה. התור הלך ונדחס במעבר הצר לעגלות. גם את זה הם עושים בכוונה.

הוא ניסה להציץ אל מעבר לכתפו של העומד לפניו. אין כל זכר לקופאית. עליו לקבל החלטה אמיצה. רבים וטובים לפניו קיבלו רגליים קרות רגע לפני הביצוע. הם המשיכו ללכת בתלם, או נכון יותר, לעמוד בתלם.

הוא הביט שמאלה, אל עבר הקופות שמספרן הסידורי קטן מעשר. קופה מספר שתיים הייתה פנויה. אם רק יצליח להגיע אליה בזמן...

הוא משך את עגלת הקניות העמוסה שלו לאחור, מתכונן למרוץ של חייו. העגלה פנתה כעת אל הכיוון הכללי של קופה מספר שתיים. הוא החל דוחף את העגלה, צובר תאוצה מרגע לרגע. האנשים, הצבעים, הריחות, כולם חלפו על פניו בסערה. לפתע, הרגיש תנועה בזוית עינו השמאלית. הוא הביט וראה כיצד שתי עגלות עמוסות משלו תופסות את מקומן בתור לקופה מספר שתיים.

הקופאית חזרה לקופה מספר שלוש עשרה, זו שעזב לפני רגע. נראה היה שהעניינים שם מתקדמים בקצב מהיר מכפי שציפה.

מערכת הכריזה הופעלה. הייתה זו הקופאית של קופה מספר שתיים. נראה שישנה תקלה טכנית בקופה. איש המחשבים נקרא על מנת לסייע.

הוא נזכר שראה לפני מספר דקות את איש המחשבים יוצא את שערי מרכז הקניות. הוא הבין שהתור הזה לעולם לא יתקדם. סיבוב העגלה התבצע עתה בכיוון ההפוך. הוא חוזר לקופה מספר שלוש עשרה.

בקופה שלוש עשרה מצא את הקופאית מדברת עם איש זקן, שהחליט לשלם את מאה וחמישים השקלים באמצעות מטבעות של עשרות אגורות. זה ימשך לנצח.

איש המחשבים הגיע אל קופה מספר שתיים, וטיפל בבעיה לשביעות רצונם של הלקוחות.

הוא חזר עם העגלה לקופה שתיים. האיש הזקן בקופה שלוש עשרה נזכר שיש ברשותו כרטיס אשראי, שילם ויצא במהירות ממרכז הקניות.

"די! אני לא יכול עוד!"

הוא יצא ממרכז הקניות ללא העגלה עמוסת המצרכים, וללא חמשת השקלים שהפקיד בה. אפילו אותם הוא הפסיד. הוא פנה ימינה, אל עבר החניה, ושם נתקל במחזה מוזר. כל הלקוחות של קופה שלוש עשרה, עמדו מולו בשורה. הוא התקרב מעט, על מנת לנסות ולהבין את פשר ההתאספות.

הוא צפה כיצד חיוך מתפשט על שפתותיהם של לקוחות קופה שלוש עשרה. טפטוף קל של מחיאות כפיים התחלף עד מהרה בזרם שוצף וגועש של מחיאות כפיים סוערות. נציג הקבוצה פנה אליו, לחץ את ידו, ולחש: "תודה לך".

האיש הישיר מבטו והשיב: "אין בעד מה".

הוא לא הבין למה זה קורה לו.

מכל האנשים בעולם, דווקא הוא נדרש להתמודד מול הקושי העצום הזה. הוא ידע שמדובר במבחן. כל אירוע בחיים שלנו הוא מבחן. ואלוהים, הוא לא בוחן את מי שאינו מסוגל לעמוד בכך.

הוא הביט אל הפסים הלבנים שנמתחו לרוחב הכביש. נראה שלא תהיה כל ברירה. מעבר החציה אינו ארוך מספיק. בכל רגע עלולים מבטיהם להצטלב. הם לא היו חברים. הם גם לא היו זרים לגמרי. לא. גרוע מכך. הם היו פשוט מכרים רגילים.

הוא חשב על הייסורים שיעבור מרגע שיקלטו אותו עיניו של המכר. הוא יאלץ לחייך, ליצור קשר עין ולנתקו לסירוגין, להציץ בשעונו. כל אלה יעבירו לו חמש או אולי שש שניות, ואז, הרמזור האדום יסרב להתחלף. המרחק אל הצד השני של הרחוב היה, כאמור, קטן, והוא חשש כי המכר שלו יבחר באסטרטגיית השיחה בצעקות. רק שלא יגלה. רק שלא יביט.

הוא ניסה לבצע במוחו סימולציה של השניות הקרובות. כשהאור ברמזור יתחלף, בסופו של דבר, לירוק, הם יפגשו במרכז מעבר החציה. האם הוא יאלץ לעצור מהליכתו? כיצד יקבל אותו המכר? האם יסתפק בהנפת יד, או שיאחוז בו במעין חיבוק גברי? ואיך ישפיע הדבר על ההולכים מאחוריו? האם תקום המולה? כיצד יקבע משך ההשתהות על מעבר החציה? הוא הבין שעליו לנהל שיחת חולין ארוכה מספיק כדי שתחשב משמעותית וקצרה מספיק כך שתתאם את הנסיבות. מדוע, לכל הרוחות, דווקא הוא, מכל האנשים בעולם, נקלע לסיטואציה הזאת?

הוא ניסה לפשפש בעברו כדי לגלות אי אילו טעויות שבצע במי מן ההחלטות שלו. העבר שלו היה נקי, ללא רבב. שום שגיאה לא צצה באופן בולט. עד כמה שהיה ידוע לו, הוא בהחלט נחשב נקי כפיים.

לפתע הרגיש כיצד הוא מרחף. ממש כמו הדמויות במשחקי הוידאו שנהג לשחק כאשר היה ילד. הוא איבד תחושה על הידיים והרגליים. משהו האיץ בו, כשהוא באויר, להסתער אל עבר הדמות בקצה השני.

הוא נזרק ללא שליטה אל עבר המכר שעמד בקצה מעבר החציה, מטיח בו בעיטה עוצמתית במיוחד. המכר היה שרוי בהלם. הוא הועף למרחק של ארבעה מטרים לאחור. הקהל נותר המום מן המחזה. דם ניגר מאפו של האיש והוא החל משתנק על המדרכה שממול. הוא נחת על יד האיש השכוב, ממלמל דברי חרטה.

עובר אורח ניגש אל הבחור הצעיר שניסה להבין מה קרה לו. "זה בסדר" , אמר, "אני מכיר אותו. הוא היה הולך על החיבוק."

היד הרועדת הושטה אל עבר הטלפון האדום.

בפעם האחרונה צלצל הטלפון לפני עשרים שנה. הימים היו ימים מתוחים. רגעים לא פשוטים בהם נדרשה קבלת החלטות אמיצה. לילות בלי שינה. הגעגועים הבייתה, אל המשפחה. הדאגה הבלתי נפסקת.

המנכ״ל אחז בשפורפרת הטלפון והצמיד אותה לאוזנו. "כן", אמר בטון תקיף, "אני מקשיב."

מן העבר השני של הקו נשמע קולו של מנהל בדרג ביניים. הוא נשמע טרוד עד מאוד. "אדוני המנכ״ל, אנחנו בבעיה."

"תמשיך, בבקשה", ענה המנכ״ל.

ההתרגשות ניכרה בקולו של מנהל החדשנות הארגוני. לפני מספר שבועות הפסיד בקרב על התפקיד היוקרתי של מנהל הפיתוח, ועל מנת שלא יעזוב את החברה, ביקש ממנו המנכ״ל להוביל את נושא החדשנות.

כעת, מנהל החדשנות מעברו השני של הקו נשמע לחוץ מאוד. "אדוני המנכ״ל, ביום שני הבא אנו מציגים למשלחת מחו״ל את פרויקט החדשנות שאני מוביל. רציתי לשאול האם אתה מעוניין שבמצגת אני אשלב אנימציה עבור מרכיב ההכפלה, מושג ידוע מתחום החדשנות, או שעלי להסתפק באנימציה עבור מרכיב ההחסרה בלבד."

המנכ״ל השתהה לשניה על מנת לעכל את הדברים. "רמי, הטלפון האדום מיועד למקרים בעלי חשיבות לאומית. אני מבקש שלא לעשות בו שימוש מיותר. בכל מקרה, לשאלתך, תעשה מה שאתה רוצה."

השיחה נותקה והמנכ״ל חזר אל צג המחשב, אשר שיקף בפניו נתונים אודות מגמות עסקיות מתהוות. הוא שקע בבליל המידע, מנסה לנתח אותו בצורה מקצועית ככל האפשר. הטלפון האדום צלצל בשנית.

"כן", ענה המנכ״ל ביובש.

"אדוני המנכ״ל, זה שוב רמי. אני מתנצל על ההפרעה אבל חשוב לי לציין שמרכיב ההכפלה, שניתן להציגו באמצעות אנימציה מעוצבת, אפשר לארגונים רבים בעולם לצאת מן הקופסה ולהמציא מוצרים חדשניים, אשר ברבות הימים שינו את פני העולם."

"רמי!", הזדעק המנכ״ל, "הטלפון הזה לא מיועד לשיחות חולין! נתק בבקשה את הקו מיד!"

המנכ״ל חזר לעיסוקו, אך לא לפרק זמן ארוך. הצלצול של הטלפון האדום הקפיץ אותו ממקומו. "רמי?"

"כן... אדוני, חשבתי על כך שוב ואולי בכל זאת..."

טריקת הטלפון הדהדה בחדרו של המנכ״ל. הוא קרא לעוזרו האישי והטיל עליו לטפל בעניין בדחיפות הראויה.

נקישה חזקה נשמעה על דלת חדרו של מנהל החדשנות. "רמי, תפתח בבקשה."

הדלת נפתחה לכדי חריץ קטן.

"מאחר שעשית שימוש לא נאות בשירות הטלפון האדום, וכן פעלת בניגוד גמור לנהלי החברה המסדירים את התהליך, אנו נאלצים להחרים את הטלפון האדום, כך שלא יעמוד עוד לרשותך."

העוזר האישי של המנכ״ל תלש את הטלפון האדום ממקומו, אסף אותו אל תוך תיק שחור גדול ויצא את החדר בסערה. הוא טרק את הדלת מאחוריו.

מנהל החדשנות הרהר בקורות אותו, כשלפתע שמע שוב נקישה על הדלת.

"מי שם?"

היה זה שוב העוזר האישי של המנכ״ל. "במחשבה שניה", פנה אל מנהל החדשנות, "תחזיר לנו בבקשה גם את הטלפון הרגיל."

צוות המדענים בצע את ההכנות האחרונות. עשר דקות לנחיתה על כוכב מאדים.

לפני עשר שנים בדיוק החליט נשיא ארצות הברית, שקצב הריבוי הטבעי בכדור הארץ, לא יאפשר את גידול דור ההמשך על הכוכב הכחול. אחרי אינסוף ועדות קרואות, ולמרות הלגלוג של ציניקנים ופסימיסטים שונים, הוחלט לבסוף לנסות וליישב את כוכב מאדים, במהלך הדרגתי. צוות המדענים נבחר בקפידה. מדובר היה בשליחות לאומית.

האסטרונאוט משך בידית ההיגוי וייצב את החללית על פני הכוכב החדש. בעוד כחצי דקה יצא מן החללית וישדר לעולם כולו את חמש המילים עליהן שוב ושוב. חמש מילים אשר מפרידות בינו ובין השארת חותם בהיסטוריה של האנושות.

הוא ידע שדור ההמשך של משפחת העמים יהיה חב לו תודה ענקית. בשנים האחרונות עמל יום וליל על מנת לייצר תשתיות קריטיות, אשר תוכלנה לשמש את בני האדם על כוכב מאדים.

בעוד מספר שעות, לאחר שיסתיימו הטקסים, הברכות והתודות, הוא יפנה למשימה החשובה ביותר שהוטלה עליו מעולם: הצלת האנושות מעצמה.

האנשים על פני כדור הארץ לא שעו לאזהרות המוקדמות שנתרגשו עליהם במשך שנים. הם כילו את כל משאבי הטבע, והעמידו את הגזע האנושי בפני שתי ברירות יחידות: הכחדה או הגליה. הוא הבין כמה אצילי הוא יצטרך להיות אל מול המצלמות, למרות שבתוך תוכו רצה לצרוח מהתרגשות.

דלת החללית נפתחה, והוא הושיט את רגלו הימנית. הנה, זה קורה. הוא דורך על אדמת מאדים. ״גבירותי ורבותי״, הוא פתח ואמר, אך לפתע השתתק.

מולו ראה מחזה שלא דמיין אפילו בחלומות הפרועים ביותר שלו, ובתקופה האחרונה היו לו לא מעט כאלו. במרחק של עשרה מטרים מן החללית, ישוב על כסא נוח, חייך אליו יצור שנראה אנושי לגמרי.

״בוא״, קרא אליו היצור, ״המתנתי לך כבר הרבה זמן.״

המדען היה המום וחסר מילים. הוא התקרב אל הייצור ובחן אותו עמוקות. ״מי אתה, ומה אתה עושה כאן, לעזאזל?״

היצור דובר העברית לחץ את ידו. ״אני משה, אדוני המדען, מאגף הגביה של רשות השידור.״

עובד המשרד היה שקוע בחומר הקריאה שלפניו. הוא לגם מבקבוק המים שהיה מונח בעמדת העבודה, וחזר למלאכת הקריאה.

כשסיים, הרים העובד את מבטו, ונדהם מן המחזה שנגלה אליו. מולו, רכון על שולחן הכתיבה, היה ישוב אדם זר לחלוטין. הזר הביט במסך המחשב שלפניו ותקתק על המקלדת במרץ.

עובד המשרד הרים את שפורפרת הטלפון, כשהוא מכסה את פיו על מנת למנוע האזנה. הוא חייג למשטרת ישראל והמתין. כששאלה אותו נציגת המשטרה לפשר הפניה, הוא דיווח על הפריצה שבוצעה על ידי האיש הזר.

ניידת המשטרה הגיעה במהירות שיא. כשנכנסו השוטרים לחלל המשרד, הם נפנו לתחקר את האיש.

״מדוע התפרצת למשרד לא שלך?״ שאל החוקר המנוסה.

״סלח לי, אדוני החוקר, אבל אני עובד במשרד הזה כבר עשרים וחמש שנה״, ענה האיש הזר.

״והאם מישהו מן הנוכחים בחדר יוכל לאשר כי אתה עובד מן המניין?״ המשיך החוקר.

״ודאי. כל אחד ואחד מן העובדים.״

החוקר פנה באופן אישי לכל אחד מן העובדים בחלל המשרד, אך אף לא אחד יכול היה לזהות את האיש שנכח במשרד, או להצביע על העבודה שהוא מבצע, כביכול.

״איך אתה מסביר את העובדה שאף לא אחד מן העובדים האחרים יודע מה אתה עושה כאן?״ הקשה החוקר על האיש הזר.

״תראה״, השיב האיש, ״למעט מקרים מעין אלה, מדובר בסידור ממש נוח״

השרברב הצעיר נכנס למשרדי החברה, אוחז בארגז הכלים.

הוא נפנה אל עבר המסדרון הארוך, ומשם נכנס למעלית. הקומה האחרונה כבר הייתה לחוצה. נותר לו רק להמתין.

כשהמעלית נעצרה הוא פסע אל קצה המסדרון, דפק על הדלת קלות ופתח אותה בזהירות. על הכסא המרופד, מאחורי שולחן העץ היקר, ישב המנכ״ל.

״לא זכור לי שהזמנתי שרברב״, פתח המנכ״ל ואמר.

״אדוני המנכ״ל, לא באתי לתקן שום נזילה. הגעתי לכאן על מנת לחפש עבודה.״

״לחפש עבודה?״, ענה המנכ״ל בזלזול, ״איזה סוג של עבודה?״

״הייתי שמח לקבל את משרת הסמנכ״ל שהתפנתה.״ השיב השרברב.

המנכ״ל פרץ בצחוק מתגלגל. ״איזה ניסיון אתה מביא איתך?״

השרברב ענה בכנות. ״עדיין לא צברתי ניסיון בתחום.״

״והאם יש לך השכלה מתאימה?״, המשיך המנכ״ל.

״לא״, השיב השרברב, ״נשרתי מבית הספר בגיל צעיר יחסית.״

״וקשרים? מה לגבי קשרים?״ שאל המנכ״ל.

השרברב משך בכתפיו.

״אם כך, תן לי להבין. אין לך ניסיון, השכלה או קשרים מתאימים, ובכל זאת אתה רוצה לקבל את משרת הסמנכ״ל. למה, לכל הרוחות, שאסכים לתת לך את המשרה הזאת?״

״פשוט מאוד״, השיב השרברב בקריצה, ״משום ששנינו יודעים שלי לא אכפת ללכלך את הידיים.״

ערב טוב לאבריימל׳ה פרידמן, תלמיד ישיבה.

ערב טוב, יונית.

מר פרידמן, עד מתי?

כל זמן שכולנו מרוצים, אני לא רואה סיבה להפסיק.

אני לא כל כך בטוחה שכולם מרוצים.

אז תרשי לי לנסות ולהוכיח לך. את רואה את צנצנת העוגיות על המדף מאחורייך?

כן.

תוכלי להביא אותה?

בבקשה.

עכשיו, יונית, האם קיימת שיטה לחלק ביננו את העוגיות באופן כזה ששנינו נצא מרוצים?

ודאי. זוהי בעיה מוכרת. נקבע שאחד מאיתנו מחלק את העוגיות לשתי ערימות ואילו השני בוחר לעצמו את אחת הערימות. בצורה כזאת, אף אחד מאיתנו לא יוכל לבוא בטענות.

יפה מאוד יונית. חילקתי את העוגיות כפי שציינת. באיזו ערימה תבחרי?

המממ… אני אבחר בערימה השמאלית.

ומדוע את כל כך מרוצה מעצמך?

אבריימל׳ה, חבל שלא שמת לב. בחרתי בערימה הגדולה וזכיתי ביותר עוגיות. השאלה היא מדוע אתה כל כך מרוצה מעצמך?

חבל שלא שמת לב, יונית. העוגיות הן בכלל העוגיות שלך.

ערב טוב לנדב כהן, מדען אטום.

ערב טוב, יונית.

נדב, אני אשאל את השאלה, שהיא אולי המסקרנת ביותר מבחינת הצופים בבית: האם למדינת ישראל יש נשק גרעיני?

יונית, במסגרת מדיניות העמימות של מדינת ישראל, לא אוכל להשיב לשאלתך.

ועד כמה משמש אותנו המחקר הגרעיני לצרכים האזרחיים השוטפים?

שאלה מצויינת, יונית. המחקר הגרעיני בישראל אכן משמש אותנו, האזרחים, בצרכים השוטפים.

השאלה הייתה עד כמה.

נכון.

תראה, נדב, תרשה לי להיות בוטה ולשים את הדברים על השולחן. ביצעתי תחקיר מעמיק, ולא נמצא רישום שלך באף אחת מן הפקולטות לפיסיקה גרעינית.

אמת. לא השלמתי עדיין את לימודי הפיסיקה שלי בפקולטה. אם להיות מדוייק יותר, בשלב זה, לא נרשמתי ללימודי פיסיקה גרעינית.

אז איך קיבלו אותך לתפקיד?

לא קיבלו אותי לתפקיד. אני רק מעמיד פנים שאני מדען אטום.

מה זאת אומרת מעמיד פנים?

אני מדווח בישיבות הממשלה כמומחה בתחום, אך למעשה איני עוסק בפועל בנושא.

אז איך בדיוק אתה מצליח, אם בכלל, לענות לשאלות הנוקבות שאתה ודאי נשאל?

אני לא מבין איפה פה בדיוק הבעיה.

הבעיה היא שלתשובה שגויה שלך יכולות להיות השלכות הרסניות.

את מתנהגת כמו ילדה קטנה, יונית. כל אחד יכול לעשות את זה. אני מציג בפנייך את הכרך השלישי של ספר דברי הימים. הספר מקדיש עמוד אחד לכל מקצוע שיש בעולם, ומסביר לכל בעל מקצוע מה הוא נדרש לומר כדי לשרוד בתפקידו. בעצם, אני חושב שהמונח שבו נעשה שימוש בספר הוא לדקלם.

אז ככה אתה מצליח, למעשה, להישאר בתפקידך? אתה מדקלם?

כן, יונית. אני פשוט אומר את הדברים הנכונים.

אבל, ריבונו של עולם, לא בכל מקצוע אפשר לבלף, לרמות ולהונות. לא כל מילה שנאמרת היא דקלום מתוך ספר כתוב. לפעמים, רק לפעמים, יש משמעות לדברים שנאמרים.

אני מזמין אותך לתת לי דוגמה נגדית.

אוקיי. דיון על תוכנית העבודה הרב שנתית ברשות השידור.

מפנה אותך לעמוד 26. השידור הציבורי בישראל חייב לקפוץ מדרגה. בכוונתנו לייצר טלויזיה איכותית, אשר תהווה גורם מרכזי בתחרות על ליבו של הצרכן הישראלי, תוך שמירה על מכסת הפקות מקור הולמת, ושילוב תכנים חינוכיים במידה ראויה.

אולי בחרתי נושא לא נכון. נניח שנעסוק בתעדוף סעיפי התקציב במשרד לאיכות הסביבה.

נא לדלג לעמוד 41. אנו נפעל ליצירת סביבת מחייה עבורנו ועבור בעלי החיים סביבנו, אשר הולמת את עקרונות הקיימות, תוך צמצום זיהום האויר, והגברת השימוש באנרגיה חלופית.

המממ… אני מניחה שעם זה לא תוכל להתמודד. נשיאות המדינה.

נא לדלג לעמוד 42. אנו נפעל ליצירת סביבת מחייה עבורנו ועבור השכנים סביבנו, אשר הולמת את עקרונות הקיימות, תוך צמצום זיהום האויר, והגברת השימוש באנרגיה חלופית.

אבל זה בדיוק מה שדקלמת עבור איכות הסביבה.

לא נכון. החלפתי את המילה בעלי חיים במילה שכנים.

בסדר. הבנתי את המסר. אין חדש תחת השמש. הכל צפוי ומדוד. כולנו בסך הכל שחקנים שקוראים מתסריט שנמסר לנו. ההצגה היא תמיד אותה ההצגה. אלה רק השחקנים שמתחלפים. אם כך, כדי להצליח, אדם צריך בסך הכל לדקלם את התפקיד שלו, בהתאם לעמוד שבו הוא נמצא בספר.

נכון, יונית. אבל כל החכמה בחיים היא לא לדקלם היטב טקסט בעמוד הנבחר, אלא לבחור היטב את העמוד בספר שממנו כדאי לדקלם.