עוצמת היא את עיניה
בתקווה, שלא תִמַצֵא עוד.
ברצונה להתמזג עם השקיעה,
עם אותה השמש
הנוטשת מקום אחד
בעוברה אל מקום,
בו הכל מתחילים מחדש.
עוצמת היא את עיניה
בתקווה, שלא תִמַצֵא עוד.
מואסת היא באדם
שבו תלתה את בטחונה
והוא אכזב,
פעם אחר פעם.
עוצמת היא את עיניה
בתקווה, שלא תִמַצֵא עוד.
ברצונה להבלע ביקום
כמו עץ ביער עבות.
נוהגת היא לומר
שעצים נכרתים,
רק בשל אותה עובדה
שהם עוצמתיים מכדי שנכיל אותם.
אך היא אדם!
אינה עץ או שמש.
א ד ם.
ואיך איבדה את יצר
השרידה שלה?
פוקחת היא את עיניה,
מסונוורת.
רגע, עוד לא שקעה השמש?!
מחק יצירה
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה