פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 763 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-8 חודשים מאוחר מדי ~דניאל~
"תחזיק אותי חזק, אני מפחדת למעוד..." אני לוחשת לו באפלה.
זרועותיו מחבקות את מותני חזק כל כך. משהו בתוכי רועד, כשהוא מצמיד אותי אל החזה הקשה שלו.
הגוף החסון שלו, הגובה שלו... זה נותן לי ביטחון. הוא כל כך גדול, הוא כל כך חזק... הוא יגן עלי. הוא יציל אותי.
אני מרגישה את הנשימות הכבדות שלו על פני. הלב שלי פועם מהר. משהו בתוכי, צועק שזה אף פעם לא יגמר. שהזמן יעצור, אני מתפללת. שהזמן לא יעבור, ושניתקע ככה לנצח.
הרגשתי את זה. הרגשתי שלו, הרגשתי שהוא שלי.
הרגע הזה היה כמעט מושלם... עצי הברוש המדהימים שהשקפנו עליהם, צבעי השקיעה שצבעו את השמיים הכהים, הרוח שהניפה את השיער שלי מצד לצד. נשענתי עליו.
חיכיתי למילה הזאת שתצא מהפה שלו... למילה הפשוטה הזאת, שתגרום לי לצמרמורת... שתגרום לי להיות שלמה עם עצמי. חיכיתי כמה שניות ללא ניע, אך המילה מיענה מלהגיע.
התרחקתי ממנו מעט, והצטלבנו מבטים – זה היה רגע. חייכתי אליו, חיכיתי שהוא יגיד את זה.
שניה. שתי שניות. שלוש שניות.
"הוא לא יגיד לך את זה," אני שומעת בתוכי קול מרושע שתוקף אותי ומנפץ אט אט את כל תקוותי.
הקול חד, הקול תוקפני וכועס, הקול הזה... זה הקול שלי.
"לא!" בתוכי מתחולל מאבק, ביני לבין עצמי. "הוא יגיד את זה." אני דוחפת את הצד המרושע שבי, עמוק אל תוך החלקים האפלים במוחי ומשתיקה אותו. אני לא רוצה לשמוע אותו יותר. אני לא רוצה יותר להרגיש את אותה הדקירה שמפלחת את הלב שלי. לא, זה יקרה. אני יודעת פשוט.
אני מרימה את ראשי ונועצת בו את מבטי. מבט מלא בכאב. למה הוא לא אומר את זה כבר?
שניה אחת לפני שאני חושבת שהוא בחיים לא יפצה את פיו וישמיע קול, אני שומעת כחכוח גרוני מצידו.
"תורידי את הבגדים..." הקול שלו מהדהד בראשי ובכל זאת, אני לא מצליחה לעכל את המשפט שלו.
מה הוא אמר עכשיו?
משהו בתוכי, פשוט לא מצליח לזוז. אני נשארת קפואה על האדמה הקרה, בעיניים דומעות.
אני לא מצליחה להבין מה הוא אמר לי עכשיו. אני שולחת את ידי הקפואה ונוגעת בו.
"תורידי את החולצה שלך..." הגוף שלו מתקשח למגע ידיי. "אני לא יכול עוד, אני רוצה אותך... בואי אלי..."
המחשבות רצו במוחי, תחושה של סחרחורת ובחילה אפפה אותי. לא ידעתי מה להרגיש. לא ידעתי מה לחשוב. זאת היתה דקירה, כואבת במיוחד.
ניסיתי לזוז, ניסיתי להשמיע קול... אבל קולי גווע למראה פניו מלאות התשוקה.
הרגשתי אותו... את הגוש הגדול שתקוע לי בגרון... תחושה של חנק ושל רצון ליבב תקפה אותי.
"אני לא רוצה להגיע לך למכנסיים, אני רוצה להגיע לך ללב!" התפרצתי בכאב. זאת ממש לא היתה צרחה- זאת הייתה יבבה כואבת. זה היה קול זעקה.
למשך כמה שניות, שררה דממה ביננו. הרגשתי לפתע שחומה גדולה וחזקה חוצצת ביננו. לא יכולתי לנשום.
את השתיקה הכואבת, שבר צחוקו הצומרני.
"את... את לא רצינית נכון?" הוא גיכח וחיוך קטן נפרש על פניו. "מה ציפית שאני אגיד לך עכשיו? קדימה, אל תיהי פחדנית... בואי נעשה את זה... שנינו רוצים את זה."
דחפתי אותו מעלי ושתקתי.
האמת היא שבאותו הרגע הנוראי הזה, שייצרב בזיכרוני לנצח היה לי דווקא הרבה מה להגיד. יותר מדי אפילו. כל כך הרבה מחשבות, רצו במוחי . כל כך הרבה כאב, לא הרפה ממני לשניה אחת. הרגשתי כאילו הוא לקח סכין, והוא תקע אותה עמוק בתוך הלב שלי.
באותו הרגע הזה, הוא מת עבורי. הוא חדל להתקיים בליבי, במחשבותיי, וברגשותיי. הוא פשוט מת.
ויחד איתו מת חלק ממני. חלק קטן מהלב שלי. חלק קטן ותמים, שקיווה שאותו הבחור הנאה והחסון הזה שפגשתי לפני כמה שבועות – אותו הבחור הזה שפתאום עושה לי בחילה להביט בו, פשוט יעטוף אותי חזק בזרועותיו ויאהב אותי.
החלק הזה קיווה שהוא יקח את הבחורה הפצועה הזאת, ויאסוף יחד איתה את הרסיסים. ויבנה יחד איתה מערכת יחסים יציבה ואוהבת.
החלק הזה מת באותו הלילה הכואב והקר.
אני לא יודעת איך, עם הכאב והתחושה הזאת של רק לבוא הביתה, להיכנס למיטה ולא לקום יותר... הצלחתי למרוח על פניי את החיוך הכי גדול שיכולתי לשלוח אליו.
"אני הולכת עכשיו." אזרתי אומץ וזרקתי לו.
רציתי פשוט להיעלם.
הוא הזדקף והרים את גבותיו. "לאן?" הוא שאל בתמיהה ותפס את זרועי בכוח.
"לכל מקום שאתה לא נמצא בו... אני לא רוצה אותך יותר, פשוטו כמשמעותו. אל תפנה אלי יותר, אל תתקרב אלי יותר, אל תתקשר אלי יותר – אני לא קיימת יותר בשבילך ואתה לא בשבילי."
"מה קרה? מה עשיתי?"
הרגשתי כאילו הוא לקח את הלב שלי ומחץ אותו. "זה לא מה שעשית, זה מה שלא עשית."
הוא נראה כאילו כל רגע השמיים עומדים ליפול עליו. למען האמת, שנינו נראנו ככה. שנינו באנו אל המקום הזה עם ציפיות שונות לגמרי... והתאכזבנו.
"רגע..." זיעה קרה ניטפה ממצחו, הוא לפת את זרועי וניסה לעצור אותי מללכת. "מה רצית שאני אגיד שלא אמרתי?" הוא ניסה להציל את הערב הזה.
הוא לא הבין, שאת הערב הזה כבר אי אפשר להציל כי הוא היה הרוס. התפקחתי, הבנתי ששנינו ציפינו לדברים אחרים לגמרי, ושהוא פשוט לא מסוגל להעניק לי את מה שבאמת רציתי.
סטרתי לו חזק. "הרווחת את הסטירה הזאת מעצם העובדה שבאמת חשבת שאני אעשה את זה איתך. אתה לא מי שחשבתי שאתה. איכזבת אותי, אני... הולכת."
ובאמת הלכתי, בדיוק כפי שאמרתי לו. סובבתי את גבי לאחור וצעדתי באיטיות מייגעת, מתרחקת ממנו ומשאירה אותו נטוע במקומו, מבולבל ואובד עצות.
מאז הפרידה ניתקנו קשר ולא דיברנו יותר.
עד היום הוא לא יודע, שהדבר שרציתי שהוא כל כך יגיד לי היה "אני אוהב אותך".
אבל זה כבר... מאוחר מדי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
