הכול חתום וקבוע,
הכול כבר ברור,
אין שום דבר שעוד יתחדש
תחת השמש הזו.
ובכל זאת
בכל בוקר, תוהה בליבי
לאיזה בוקר אקום?
האם השמש הזו
תחמם ותגן?
האם תשלח חיוך?
האם דווקא אכווה מחומה
אקמול מול קרניה החמות?
והנה עוד יום חדש.
מתחיל לפתוח עליו
והיום הנוכחי, מקפל ענפיו.
אותה תחושה,
תחושה עזובה, המתעוררת בין הערביים.
בכל יום חיים מחדש.
תחושה עצובה
שאמציא את עצמי שוב ושוב.
ותקווה,
איך אפשר בלעדיה??
שמחר, בשעה זו בדיוק,
ארגיש בעוצמה מדהימה,
בהרגשה שמיד מזהים...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה